מאז שהייתי ילדה קטנה והייתי יושבת ליד החלון שלי אחרי שקמתי
משנת צהריים חמימה, והייתי שומעת פתאום, מגן השעשועים שליד
הבית צהלות ילדים, תמיד הייתי מרגישה שאני מפספסת משהו, משהו
שנמצא מעבר לחלון שלי, חיים שלמים שאני לא שותפה להם...
אני זוכרת, ברגע שהייתי שומעת את קולות השמחה, או סתם קריאות
אחד לשני ("היי, יוסי, בוא הנה יא מניאק") הייתי לוקחת את
כפכפי העץ הרעשניות שלי, ומיד רצה אל עבר הגן שלי.
כשהייתי מגיעה, הייתי עוצרת ומסתכלת... (וחושבת לעצמי...)
איפה החיים שהבטיחו לי?
עברתי הרבה מאז הגן ההוא, עברתי הרבה מאז עצי השזיף הנמוכים
שהייתי מטפסת עליהם ונוגסת בפרי הלא בשל שהיו מייצרים...
עברתי הרבה כנראה מאז החלון שלי,
אבל מה אני עושה עכשיו?
עכשיו, אני מתגעגעת...