התעוררתי בבוקר, לידה. היה כל כך חם, ואפילו המאוורר שפעל כל
הלילה לא עזר במיוחד. הבטתי בה. שוכבת לה שם, חיוורת. כבר המון
זמן שהיא חיוורת כל כך. כאילו דהתה לאורך השנים. הזמן משפיע על
כולנו.
הושטתי את ידי אליה, ליטפתי אותה. היא פשוט המשיכה לשכב שם,
חלק ממני. עטפתי אותה בזהירות, במעין חיבוק חמים. עיסיתי אותה
בעדינות באצבעותיי. היא התמתחה לה, כמתפנקת. לא יכולתי להפסיק
להביט בה. היא חלק ממני, לעולם לא תלך. ידעתי את זה תמיד, אבל
כששכבתי שם והבטתי בה ככה... ידעתי שזה נכון. שלעולם לא
ניפרד.
יש לי כל כך הרבה זיכרונות שקשורים בה. גם הם לא ייעלמו.
זיכרונות עצובים בעיקר. הכאב הזה לא ייעלם. הוא חלק ממני,
בדיוק כמוה. היא לבנה, דקיקה. חיוורת. כמו מעין ניגוד לעורי
השזוף. ואף אחד לא שם לב אליה ככה סתם. היא חלק ממני.
ליטפתי אותה שוב, בעיניים מעט לחות. קמנו שתינו מהמיטה. הבטתי
בה, כמו לא יכולה להסיר את מבטי ממנה. היא תמיד תהיה שם, זה
מובן מאליו. גם אם ארצה, היא לא תיעלם. חלק ממני, זה מה שהיא.
לכל מקום אנחנו הולכות ביחד. אני והיא. לא נפרדות לרגע. אבל אף
אחד לא יודע, אף אחד לא שם לב. בדרך כלל היא מוסתרת. וגם אם לא
- היא קטנה, דקיקה וחיוורת. אף אחד לא שם לב. אף אחד לא טורח
לשים לב.
כבר שנים שאנחנו הולכות ביחד לכל מקום. והיא לא היחידה, יש עוד
כמותה. לכל מקום אנחנו הולכות יחד.
אני, והיא.
אני, והצלקת.