6 ביוני 1944
בעלות הברית
אנחנו יושבים בתוך הנחתת. שעות בוקר מוקדמות וקרות במימי התעלה
האפורים. אני חורט בתוך הקסדה את התאריך: שישה ביוני, 1944.
היום, הבהירו לנו הגנרלים, מונטגומרי ואייזנהוואר, היום זהו
יום כושר לטובים. אנחנו הולכים לשחרר את אירופה מהג'רים,
מהקראוטים, מההונים. אנחנו הולכים לחסל אותם ללא רגשות אשמה
מיוחדים.
אני עולה ביחד עם עוד עשרה חבר'ה. ממתין למתן פקודה. למבצע
נתנו שם מפוצץ "אוברלורד". הוא נדחה אתמול בגלל מימי הים הקרים
ותנאי מזג אוויר רעים ביותר. אך מפקדינו השתכנעו שאם זה לא
יקרה היום, נצטרך לחכות עד אוגוסט.
ואז ניתנת הפקודה ברמקולים שצורחים ללא הפסק: "כולם לרדת!
שיהיה לכם בהצלחה! ישמור אתכם האל!"
אחת הנחתות מאבדת את שיווי המשקל מתהפכת וכל חייליה עפים למים,
שוקעים כמו אבנים לקרקעית האוקיינוס בגלל משקלם הרב שכלל את
עצמם ואת ציודם עליהם.
כמה חיילים לידי מתפללים בלחש. חלקם למריה הקדושה וחלקם כלל
למריה מגדלנה. חלקם לפטרונים הטובים ואחד מהם קורא תפילות
בעברית. יהודי.
הנחתת מתחילה לזחול מחוץ לספינת הקרב. זהו, אנחנו במים. המנוע
מטרטר ואנחנו מתרחקים מביטחון מלא אל אי-וודאות גמורה. הכיוון:
ראש החץ של חופי נורמנדיה. המקום שאנחנו נגיע אליו מקבל כינוי
של מקום שליו במולדתנו "אומהה".
חייל לידי מקיא לתוך הנחתת. מחלת ים. חלק מהחיילים כלל מקיא על
חיילים אחרים. אחד שקיבל מנת קיא על בגדיו מגדף: "בני זונות,
מי שרוצה להקיא שיקיא אל תוך הים או שאני אפגע בכם לפני שאיזה
נאצי יפגע!" שני חיילים אחרים מחליפים מכתבי מוות. דיסקיות.
תמונות אהובותיהן בניו-אורלינס ובוורמונט.
ואני? אני יושב מלפנים. מסתכל אל קו החוף הצרפתי שהולך וקרב.
השניות הופכות מתות וארוכות. פוחד. פותח מימיה. שותה. במימיה
השנייה היה קפה. חשבתי לעצמי שאם אשאר בחיים, יקחו עשורים עד
שהעורף יגיע ויספק לי קפה, כך שעדיף שאמלא בעצמי. טוב, אולי גם
יוג'ין, הסמל שמיניתי, יקבל.
פגזים מתחילים ליפול סביבנו. ארטילריה כבדה משמאלנו ומימיננו
ואני חושב שאם פגז יפגע בנחתת שלנו, אני אשמח אם ייפול ישר
עליי. כך לא אצטרך להתמודד עם מוות בטביעה. אני פוחד למות
בטביעה. זה לוקח זמן. זה איטי, זה מתסכל וזה בייסורים. אני
מעדיף להיפגע מכדור בראש ולמות חיש. אני בטוח שכולם מאחלים
לעצמם מוות כזה. אחד מחייליי אמר שאם הוא ייפול למים, הוא פשוט
ישלוף את האקדח ויירה בעצמו.
אחת הנחתות לידינו, שאת מפקדה, טרוויאנו, אני מכיר
ממונטה-קזינו, עלתה באש. פגז פגע במרכזה. היא המשיכה לנוע
כשכולם בצרחות איומות מנסים לכבות האש שאחזה בהם ללא הועיל.
מטוס בריטי עבר ליד, הפיל שתי פצצות והטביע את כולם, עדיף כך.
"שאלוהים יעזור לי!" מלמלתי לעצמי. אנחנו מאות אלפי חיילים.
בריטים, אמריקאים, קנדים, אוסטרלים וניו- זילנדים. אך מה יקרה
אם נהדף? מה יקרה אם נחזור לים? הפגיעה תהיה כה קשה כך שהמלחמה
נגד היטלר ונסיכי האופל שלו תימשך גם עוד עשור.
ככל שאנו קרבים לחוף האינסטינקטיביות מחליפה את המחשבות הרעות.
כעת אני מכונה משומנת. אני צועק לכולם שאני לא רוצה מכתבים
לאימהות. שיהרגו כמה שיותר ג'רי'ס ושישמרו על התחת שלהם. אני
מסמן להם באצבעות 'שתי דקות', מפעיל הנחתת פותח את הצוהר, אני
יוצא ראשון ואחרי כל חייליי. אני נפגע מרסיס קליע בכתף. כואב
אך אני ממשיך. מתחפר מתחת למכשול טנקים שמגן עליי. יוג'ין רץ
אחרי, כמעט מגיע אך קליע פוגע בראשו והוא מת. כמה סנטים בלבד
לפני שהגיע לאזור בטוח. עוד שישה מחיילי הנחתת שלי חוסלו
בשניות הראשונות שעלו על קו החוף. נותרו עוד שלושה מלבדי. אלפי
צנחנים נחתו כמה שעות לפנינו, מטרתם לתקוף מאחור, אך מלאכת
ההתאבדות היא עדיין שלנו. הבונקרים שלהם חסינים ועוד קרוב לאלף
חיילים נהרגים בתוך שעה רק כדי להבקיע אותם.
אני חוטף כדור שני. קרוב לצוואר. שפשוף קל. לא נורא לגוף אך
נורא לנפש. החובש הקרוב מגיע וחובש את צווארי.
לאחר קרבות נואשים, אנחנו מצליחים, בקושי רב, להתגבר על
הגרמנים שעמדו בגבורה ורצו להדפנו חזרה אל התעלה.
אני בינתיים כאן, חבוש כולי, מתחקר איזה קצין גרמני בקשר
לאפשרויות תגבור שישלח רומל. הוא אמר שרומל חשב שתתקפו רק
באוגוסט ואם כבר רק בפא-דה-קאלה.

מדינות הציר
הפיהרר בחופשה היום. הוא שלח את מרבית החיילים לנורווגיה
ולפא-דה-קאלה כעצת הגנרלים שלנו, גורינג ורומל. אני הגעתי הנה
היום ובעוד עשרה ימים אני משתחרר מהוורמאכט. יש איזו עבודה
מעניינת שהציעו לי באיזה איזור תעשיה ליד העיר אושוויץ בפולין.
נראה לי שמשם אני אסע קצת לפאריז ולבילוי במינכן, היכן שמשפחתי
נמצאת, כחלק ארי של הסניף של הנאציונל-סוציאליסטים.
אז אני כאן בחופי נורמנדיה הצרפתיים. מדי פעם מגיעים לפה
מתנדבים פולניים. מדי פעם התנגשויות עם צבא השחרור הצרפתי
שפוגע בנו. אבל מלבד זאת שקט מוחלט.
חברי סטפן פון שנייפל שהתגייס וישתחרר יחד איתי מביא לי קפה.
קולומביאני. טעים. רך. שותה ומסתכל על חייליי: אוטו, אורבריך,
קליימן, שטוץ, קורץ ועוד מתנדבים. מתבקש לשמור על ישבנם למשך
השבוע וחצי הקרובים.
אני מסתובב במוצב הקדמי של החומה האטלנטית ורואה לפתע מרחוק
אוניות, ספינות, נושאות מטוסים. אלוהים אדירים... שייסה!
שייסה! שייסה! אני מטלפן למטה שלנו: "אמריקה! אנגליה! כאן!!!"
מישהו כאן טעה. מישהו כאן טעה ובגדול.
אני מכין את הכיתה שלי ומורה לשאר הכיתות להיות מוכנות עם
תתי-מקלעיהם.
אנחנו צופים ורואים ים של חיילים יורד אל נחתותיו. ים רב של
חיילים. מוכנים לחסלנו. נפילות. ארטילריה. נחתת אחת עולה באש.
חייליה נמלטים אל המים וטובעים. אני צועק אל כולם: "לא משאירים
אחד בחיים! לא לוקחים שבויים!"
מעולם לא ראיתי המון כה רב על שטח חוף קטן כל-כך. עשרות אלפים.
נחילים נחילים. באים אלינו. נופלים. מדממים. נופלים. מתים.
נופלים וממשיכים לרוץ. תופסים מחסה.
מכונות ירייה פועלות כמו מקצרות. כמו מכונות כתיבה. כל אות
משמידה עוד שם. נפילות נפילות. אנחנו קוטלים אך הם באים
וממשיכים להגיע. אין לנו סיכוי ותחושה רעה של תבוסה מגיעה
במהרה. הכניעות מתחילות.
סטפן ויורגן, מפקד כיתה אחרת, נשלחים אל הלוחמה. נלחמים
בצנחנים שמאחור. נלחמים בעוד אנשים שלא מפסיקים להופיע.
אני מאכן את המכונה על נחתת שהגיעה זה עתה אל החוף. כמה יריות
והיא עולה באש וזומבים בצרחות איומות של עליה על המוקד טובעים
במים ספוגי הדם של החוף הכתוש.
מכוון על עוד נחתת. מוריד שישה מלוחמיה. אך מפקדה תופס מחסה.
הוא מארגן שלושה לוחמים. הם יוצרים ראש חיץ ומתנפלים על ראש
הצוק בתגבורות מהצדדים.
זהו, זה נגמר! אני מרים ידיים. אחד מחיילי זז בתנועה חשודה
ומהירה וכדור מפלח את גרונו. הוא מתפתל על האדמה ואיזה חייל
נוסף מגיע ומוודא הריגה.
"האלט! האלט!" צועקים לנו.
זהו זה! הלכה החופשה. כל-כך הייתי זקוק לחופשה. ניצלתי בקושי
מן התופת. כשאחזור הביתה, אם אחזור הביתה, כבר לא יהיה לאן.