את יושבת בזוג כיסאות הסמוכים לי, כאן ברכבת.  עינייך שקועות
בספר שאת שמו אינני מצליח לראות, אך אם מרתק הוא אותך, מילותיו
ודאי קסומות.  אינני רוצה לשאול לשמך ולא לספר לך על יופייך
המשכר או על הזוהר הקורן מעורך. אני מדמיין לעצמי שבתוך תיק
הציור האדום המונח לרגלייך, נחים ציורים מופתיים של אושר תמים
ושל מרחבים חמים המזמינים לשוטטות. מביט אני כעת אל שפתייך
ומדמה ברוחי את הנשיקות שהייתי נותן להן, אומד את מידת הרכות
שבה הן מרפרפות על האוויר הזורם בינינו.
אינני רוצה שנתחיל לשוחח ותחייכי לעברי בביישנות, שרגלייך
יצטלבו במיסתורין ושברגשות מעורבים נקבע להיפגש בפארק מלבלב.
אינני משתוקק לתקופת ההתאהבות בה הכל קסום וכל העולם צוחק בלי
חשבון, גם לא למעשה האהבה הראשון אשר יהיה מופלא ומנפץ אשליות
ומחסומים. כלל לא מעניין אותי מתי היה מתקיים הריב הראשון שלנו
ומתי היית אומרת שאת כבר לא יודעת, שזה לא כמו כשהכרנו...
אז כך, את מבינה מתוקה, מעדיף אני להיסחף לעולם הדמיון ולהביט
בך כמכושף מהאוויר אותו את נושמת, לדמיין כמה טובה ורכה את
ואיזו ציירת רגישה וכנה את, להפליג איתך למחוזות רחוקים ולנדוד
דרך עינייך אל האהבה הטהורה בדממה מוחלטת. כך בוחר אני לאהוב
בשלמות כמו באגדות, שאחשוב שאין בך פגם אחד ושאין לך ספק
שמושלמים אנו ביחד, מאשר לדעת את האמת המאכזבת תמיד והפוגעת
באינסוף.

שעות לאחר מכן, חיכיתי לרכבת הכיוון השני שתחזיר אותי הביתה,
ותהיתי בעננת מחשבותי. נזכרתי בך ובכל הסיפור מהבוקר ולפתע נחו
עיני על אדם מזוקן, עיפרון קהה בידו והוא מתעמק עד כדי כאב
בערימת הדפים שעל ברכיו. זקנו ארוך ועבות, מתהדר בשלל צבעי
דהיית השחור עד ללבן הותיק. התבוננתי בו חושב ואמרתי לעצמי כי
מורה דגול הוא, כזה המסור למקצוע החשוב בעולם, כזה החש שליחות
גדולה בהוויתו כשל הנביא הצלוב. תיארתי לעצמי כי הוא שוקע כל
כך בעבודותיהם של תלמידיו וכמה הייתי רוצה להיות בין ברי המזל
האלו.

שלא כמו איתך, שאלתי אותו אם הוא מורה. מבלי להפנות את מבטו,
חייך מבין זקנו הסבוך שכעת התרחב בשל צחוקו. לאחר מכן, פנה אלי
ואמר כי מתווך נדל"ן הוא.