דרבי בעיר
צעדתי עמו, ידי בידו, בקושי אותו מכירה, פגישה ראשונה.
עולים מעלה, מעלה למרומי הטריבונה, תופסים מקום טוב באמצע.
קהל האלפים שואג, צעיפים, באדום, צעיפים בצהוב,
חצי מהקהל בלבן, חצי בצהוב, ואני בחולצה מבליטה בלבן.
למטה בדשא עשרים ושניים בחורים בצבעי אדום וצהוב,
שלושה בשחור, משרוקית אחת ושני דגלים, ואהה, גם כדור לבן אחד.
ישבנו, הקהל מסביב משתלהב, שחקן באדום מפיל שחקן בצהוב,
הקהל זועק, וצורח והוא את ידיו שולח, אל פיטמתי הגועשת גולשת,
הקהל גול!!!! שואג, ואני את ידו מרגישה, מהלכת, מתרגשת.
עת קם הקהל לזעוק, נבדל!!!!, פנדל!!!, יה נבל!!!
חזרתי וישבתי, אותו מתחתי מצאתי, תחליף למושבי הבטון הקשיח,
ולפתע מרגישה אני אותו פתאום בתוכי, הקהל שואג, הקהל צורח,
הוא אותי עליו נושא,כל משא גופי, אני מהמצב נטרפת, הקהל שקוע
כולו במגרש,
לשנינו משחק פרטי משלנו, ללא קהל ושופטים, ללא צלילי משרוקית,
ללא פנדל ונבדל,
רק הוא ואני, אני והוא, שנינו בעולם אחר מטריף ומטורף.
עת פרץ הקהל בשאגות עד שמיים, פרץ הוא, פרצתי אני.
לעולם לא אזכור מי ניצח, מי אפסיד, אם אדום או צהוב, מי היו
הקבוצות, תמהני?
מי היה זה האיש?, מה, מדוע ולמה, את פניו שכחתי כבר מזמן,
נשארה רק חוויה מהממת,
זיכרון נעים ממשחק הכדורגל היחיד בחיי... |