מר אייזנשטיין גידל שעונים בגינה. היו לו שם שעונים מכל המינים
והסוגים: שעוני קוקיה, שעונים מעוררים, שעוני יד, ונזר גינתו,
השעון האטומי. שעון מדוייק ויקר להחריד, שאותו נהג לכנות בשם
"אריק". אבל זה לא ממש משנה שכינו אותו כך.
התקופה הייתה עונת הבציר והשעונים שגידל וטיפח, השקה והשקיע,
זרע ושתל, הפכו גדלו והפכו לשעוני מופת. הם תיקתקו, צפצפו,
קפצו, צלצלו, רעשו, הפליצו וכל מיני דברים ששעונים בשלים
נהוגים לעשות, ותאמינו לי, אני יודע להבחין מתי הם בשלים. הם
מקבלים מין גוון, ניחוח כזה.
כמובן שמר אייזנשטיין היה עסוק בקטיף, עובר בינות לגידוליו
הנאים, ובוחר רק את הטובים ביותר לצרף לסל הטנא. בכדי להבטיח
את איכות הסחורה, מר אייזנשטיין מעולם לא עצר את שעוניו. לא
ביום ולא בלילה, מה שהביא לשכנו, מר בלוברשטיין, את הסעיף.
כידוע תיקתוקי שעונים, וכל שאר מגוון הצלילים שהם מסוגלים
להפיק, יכולים להדיר אדם משנתו, אל אף היות רוב הרעשים הללו,
לרוב תקתוקים קצביים וכרוניים, רעש לבן ומרגיע. לעתים ברז דולף
מעל לכיור מלא מים יכול לעשות את העבודה בנידון, וביתר יעילות,
אך גינתו של מר אייזנשטיין היה משהו יוצא מן הכלל.
אני סבור כי אין הרבה דברים שיכולים להיות בבעלות שכנך,
ומעצבנים פחות מאשר אותה גינה ארורה.

כל בוקר, מר בלוברשטיין היה קם, טרוט עיניים מהלילה הקודם,
מתארגן לאיטו, נכנס לרכב, ובדרך לעבודה עיקוף מוזר שניסה לבצע
על רכב סמוך הסגיר למדי את היותו עייף וטרוד. מאוד טרוד.
וכאילו לא מספיק, היה חוזר בערב, וממשיך לשמוע את הסימפוניה
הקקופונית שפרצה מאחורי גדר הבית השכן, הבית הנושא
"אייזנשטיין" בכותרתו.
בלילה, הנגינה המכושפת שהתגלגלה לה מאוסף השעונים המרשים לכל
עברי השכונה הדהדה ברוב פאר והדר. ציפוי הלקה שיקף בבהירות את
שמי הירח המבריקים, והמחוגים המשיכו לנוע לאיטם על פני מסלולם
הקבוע. מסלול הקבוע בערך באותה מידת קביעות שבה
מבלה מר בלוברשטיין את לילותיו- חסר שינה ומנוחה.
לילה אחד, כאחד מכל הלילות הארוכים שהעביר במיטתו, גושי
צמר-גפן חסרי תועלת תקועים עמוק בתעלות אוזניו, ואשר לא הצליחו
לעצור מבעד לפעימות השעונים הארורים להגיע אל מוחו, הרהר מר
בלוברשטיין בחייו. הרי בית אחר אפשרי, המשכנתא השכינה אותו שם
בכוח. הוא לא יכול לסבול את הרעש הזה יותר. הוא זינק מהמיטה,
פתח בפרעות את חלון חדרו המשקיף לחצר הסוררת, וצעק לחלל השכונה
"דאאאאאאאיי!!!!"
הייתה זו זעקה נוראית, אבל השעונים כאילו המשיכו בשלם, מתעלמים
מהאדם החצוף וגס הרוח הזה. כמובן שהוא העיר את אשתו, אך גם את
מר אייזנשטיין, שישן שינה ערבה בבית ממול אותו זמן.
לא רק זאת, אלה שהעיר את כל תושבי השכונה הנמים, ברדיוס של 5
בריכות שחייה מהמקום. מסתבר שהם כבר התרגלו להקשיב לשירת הערס
של הגידולים המופלאים הללו.
בינתיים מר בלוברשטיין חזר לישון, מעט המום מהתפרצות הזעם שלו
עצמו, שסוף סוף הצליח לפרוק. הייתה זו ראשונה מהשינות העמוקות
של מר בלוברשטיין מזה הרבה זמן.

למחרת בבוקר, קם כאדם חדש, יצא קורן מאושר למכוניתו, ואפילו
עצר במעבר חצייה לקשישה חביבה, שעברה במקום אחרי פגישה עם
הנכדים החמודים שלה, וכמובן שיחה רצינית עם העו"ד על הצוואה,
אבל היא לא קשורה בכלל לסיפור אז נמשיך הלאה...
כמו שכבר אמרתי, מר בלוברשטיין הגיע לעבודה, שמח וטוב לב, כאשר
הבוס שלו הודיע לו שהוא רוצה לראות אותו במשרד שלו. לבוס עצמו
יש מעט מאוד קשר לסיפור, אז אני רק אומר שהוא פיטר את מר
בלוברשטיין, בגלל שכבר בעיתון הבוקר סופר על משוגע שצועק
בלילות ומטריד את השכנים. זה היה דימוי רע לחברה, מה שהבוס
ניסה להימנע ממנו, והזדרז להיפטר מהעובד הסורר, שעד אותו רגע
עבד עבורו. לרוע מזלו, הבוס מצא איזשהו קסם מיוחד בגינות הללו.
אם זו הייתה החלטה בין מר בלוברשטיין לגינות, אנו רואים כאמור
שהגינות לקחו כבר בסיבוב הראשון.
שבור לב, אך אדיש, בערך כמו בכל יום רגיל, הוא חזר הביתה. אשתו
חיכתה לו שם.
-"אתה יודע איזה בושות עשית לי?" שאלה. השמועות כבר הצמיחו להן
זוג מנועי סילון באחוריהן, וכל השכונה כבר הספיקה לשמוע את כל
העניין, מתחילתו עד סופו.
-"לא, לא ממש" ניסה להתחכם.
-"ובכן, שתדע לך שאני מאוד מאוכזבת ממך. אתה יודע שזה מזיק
מאוד לתרפיה הזוגית שלנו, נכון?"
-"אבל מותק," שיקר, "ממש נמאס לי ממנו. אני כבר לא יכול עם כל
הרעש וההמולה!" נכנס להתגוננות, כשהבין שהוא נדחק לפינה.
-"זהו זה! אני עוזבת, ולקחת איתי את הילדים. דר קילר (היועץ
נישואים זה מכבר) פירט לי על הסימפטומים מזמן. אתה כנראה סובל
מתסמין משהו-ססיב  בלה-בלה-אקליטי. הוא הזהיר אותי מפני זה.
להתראות מר בלוברשטיין!" אמרה גברת בלוברשטיין, ועזבה את הבית,
ואת בעלה הנטוש והמופקר לחסדי המשכנתא.

מיותר לציין שמר בלוברשטיין כבר הגיעה לנקודת רתיחה בשלב הזה,
ובאמת ורידיו המאיימים יכלו להרתיח פלדה בחום הרב שנוצר (וזה
לא קל במיוחד), אבל במקום להתפוצץ, מר בלוברשטיין נזכר בדיוק
שקורס השליטה-העצמית. הוא הבין שאין טעם להתפרץ בזעם ולתקוף כל
מה שעומד בדרכו. הוא עדיין זוכר איך אימנו אותו שם לכבוש את
הכעס מבפנים.
מיותר לציין שגם זה לא עזר. ברגע של טירוף, הוא אסף את כל
החפצים החדים ואת כל הכלים שמסוגלים-להסב-נזק בבית, והחל הורס
כל דבר הנמצא ברדיוס של 1.7 כסאות-נוח ממנו, מה שבמקרה שלנו
הקיף בדיוק את כל ביתו הממושכן, תוך כדי מלמול "האייזנשטיין
הזה עוד ישלם..."
השעונים ממול המשיכו בשלהם, כאילו אין מטורף ממול שהורס את
הבית שלו...בגללם. למה הם אשמים בכלל? כאילו שהם הולכים להעמיד
את מחוגיהם על דום, רק בשביל השכן הממורמר שלהם.
אחרי שמנת האדרנלין נגמרה לו, הוא התיישב על בלוק מאחד הקירות
הנפולים, והסתכל סביב. הכל הפך חורבות ואפר, ותלי הריסות
רהיטים. הבית הזה לא אפשר עוד מגורים, או כמו שאומרים במקצוע,
אינו כשיר למגורי אדם.
באורך פלא, נשתמרה ביצה אחת מתכולת המקרר במטבח, או יותר נכון
מה שהיה בעבר מטבח. איש לא יודע איך זה קרה.
הוא הרים אותה בכף ידו המיוזעת, כוון כמה שיכל, ואז זרק.
במסלול מדויק היא עפה, ונחתה היישר בדלת שכנו, מר אייזנשטיין.
הוא מצדו פתח את הדלת, בחושבו שמישהו כי אורח התדפק על דלת
ביתו. ברגע ששלף פרצופו מן המפתן, לברר מה אירע, התנפל עליו מר
בלוברשטיין וצעק "אתה! אתה וגינת ההפתעות המחורבנת שלך הרסתם
לי את הכל. במשך שנים היא העבירה אותי ייסורים נוראיים. שנים
שאני מבקש ממך לחדול מן התחביב המוזר הזה שלך. שנים שאני כותב
מכתבים למועצת העירייה, אבל הם, חבורת נוכלים משוחדים, אוהבים
דווקא גינות שעונים, ואני?  מה איתי? עכשיו אין לי עבודה, אשתי
עזבה אותי, הרסתי את הבית עד היסוד במו ידי. יש לי איזה
משהו-ססיב בלה-בלה-אקליטי, לעזא..." פסק קולו בחדות, התמוטט
והתעלף על סף בית אייזנשטיין.
למר אייזנשטיין אכפת בערך כמו שאכפת לשעונים שלו. גם לא פסקו
מלכת, והוא מצדו השאיר את גופת שכנו חסר ההכרה לרחמי האל, או
אמא טבע, או רק מי שתרצו.

למחרת בבוקר מר בלוברשטיין התעורר, והתקתוקים עודנם באוזניו.
לא ידע האם זהו רק אפטר-אפקט או באמת השעונים ממול. לא בטוח
שרצה לדעת.
מוכה הלם, ניסה לשחזר את מאורעות אתמול, אבל הסיק די מהר כי לא
היה זה הגזר הענק עם תסמונת שטיח-סמוזי, שפיטר את הבוס שלו,
גרם לכבאיות לדרוס את אשתו, והביא אותו למיקומו הנוכחי, אל מול
בית אייזנשטיין.
הוא קם בקושי על רגליו, והתמוטט שוב...
אחרי עוד כמה שעות התעורר. עכשיו היה בטוח כי השעונים עצמם
עדיין דופקים בעור תופו את פעימותיהם האימתניות. הוא חצה את
הכביש, ושוב פעם התעלף.
כשהתעורר בשלישית, היה מאוכזב במקצת לדעת שהשעונים עומדים
כתיקונם, אבל בכל זאת היה נחוש. הוא חילץ מהריסות הבית כמה
חומרים פשוטים, והכין שלט הנושא "די לשעונים! החרימו גינות
מתקתקות ומטרידות! רוצים שקט בלילות!". הוא גם אסף כמה אבנים,
והתמקם לו שם, מעבר לכביש, ממש אל מול בית הגיהינום, אשר
מאחוריו חצר בלהות, הלא הוא בית משפחת אייזנשטיין.
הפגנת היחיד יצאה לדרך.
כל היום וכל הלילה, במשך שבוע תמים, ניטח מטר קל של חצץ על
חלונות אותו בית, בלווי מטח גידופים וקללות ב13.5 שפות שונות,
שכן אותו מר בלוברשטיין היה מאוד עשיר בלינגוויסטיקה. קולו
כמעט וגבר על הרעש הנורא שדרך קבע בצבץ לו. אחרי כמה זמן של
מחאה לא שקטה כלל, חלש כוחו, והוא נקמל מעט. אפילו מר
אייזנשטיין התרגל לנוף החדש, אבל עד כמה שניסה להיות אדיש, החל
לרחם על שכנו מזה כבר.
הוא הכין מנה קטנה של מזון, ויצא בשעת לילה מאוחרת מביתו. הוא
מקשיב רגע לשעוניו היקרים, מפלחים את דממת הלילה הקרירה. הוא
חצה את הכביש בזריזות, וגילה, לא להפתעתו, כי ההפגנה כרגע
בהפסקה, וכי מר בלוברשטיין ישן.
-"קום. קום כבר."
-"מה?"
-"הנה, קח. מעט אוכל. אתה צריך את זה."
-"תודה"
ולפני שמר בלוברשטיין הבין בדיוק מה קרה, שכנו נסוג במהירות
לביתו, והוא נרדם בינתיים.
בבוקר, בטנו כבר הייתה מלאה במקצת, הודות לשכנו הנדיב, והמשיך
בהפגנת היחיד וכפוית הטובה והסוערת, וקולו הרם כמעט והובס ע"י
הגינה, והשאירה אותו מיותם.
בלילה שאחרי, הגניב מר אייזנשטיין מעט מזון, וקצת בגדים חמים
לספק חברו, ספק אויבו. סוף עונת הבציר, והחורף קרב ובא.
מר בלוברשטיין התחיל להראות החל להראות סימני תשישות במלחמתו
בגינת האימה, בבעלות מכלכל מחייתו.
אט-אט השגרה החלה להתקרש בחייו, והוא הפך לתלוי בשכנו. חברות
רפויה החלה נרקמת בינם בלילות.
באחד מהלילות הללו, הגיע מר אייזנשטיין אל מעבר לכביש. הם
שוחחו מעט, ולאחר כמה דקות נוספות, חזרו שניהם לבית
אייזנשטיין, מחובקים.
בכל הלילות הארוכים האלה, התרגל בלוברשטיין למנגינה המוזרה,
ולקולות שמיררו את חייו לפנים. כך, התקבל בביתו החדש, בית מר
אייזנשטיין.

בציר השעונים היה פורה  השנה. הסחורה יצאה מובחרת, והמכירות
היו רבות.
בינתיים הם המשיכו לתקתק, לצפצף, לקפץ, לצלצל, לרעוש, להפליץ
ועוד כל מיני דברים ששעונים נוהגים לעשות...



בהשראת "מעשה במריבה שרב איוון איוונוביץ' עם איוון
ניקיפורוביץ'"
מאת ניקולאי גוגול