"עשר, תשע, שמונה, שבע, שש, חמש, ארבע, שלוש, שתיים, אחת,"
מכריז המחשב. אפוד המיקרופון שעלי משמיע פעימות לבי המואצות,
והמוניטור מקרין על מסך את עוצמת הצירים. עיני ממוקדות בחרדה
בפקק הנחלץ מצוואר מבחנת המדגרה. עוד לחיצה, ועוד אחת, ובו
זמנית מגיחים לעולם שני תושבים חדשים - תאומי. מחיאות כפיים
מקבלות פני שני זאטוטי הרטובים, האחד ממי השפיר, והשני מהלחות
במדגרה. בעיניים מודאגות אני עוקבת אחר תהליך סימונם והם
נלקחים לבדיקות שגרתיות. "אמא זו אמא," עוד חולפת במוחי
המחשבה, ועפעפי הלאים נעצמים.

לפני כשנה נבחרתי להשתתף בניסוי. ביציותי הופרו בזרע של
כלומותיאוס. אחת מהן הוחזרה לרחמי שכן הסכמתי להרות וללדת בדרך
הישנה. התגוררתי בחווה מבודדת, תחת משמר ופיקוח צמוד. המעבדה
הייתה מחוץ לתחום, ודווקא בשל כך נמשכתי אליה. יום אחד, חבושה
בקסדת הסוואה שמצאתי, עליתי בגניבה אחר אנדרואיד מהדגם הישן
לפס הדרגנוע המוביל למעבדה. האנדרואיד חלף בין מדפי המבחנות
לחדר האחורי, ושם, בין צנצנות עוברים משובטים, התנועעה מעטפת
סיליקון ובתוכה גוש. נשכבתי על הרצפה בתקווה שהאנדרואיד לא
יתכופף. ידעתי שחיישני החום שלו ממוקמים בגובה בטני. הוא בדק
את המכשירים, הוסיף תמיסה לנוזל שבשקיק הסיליקון ויצא. ידעתי
שזהו מעשה טירוף ושאם אתפס אשלם על כך ביוקר, אך משהו משך אותי
להישאר.

הייתי כבר בחודש השביעי להריוני, ויכולתי לחוש את תנועות העובר
שברחמי מתגברות ככל שהתקרבתי לשקיק. גם התנועות שבשקיק גברו
ככל שהתקרבתי. מזועזעת הבטתי בשקיק המתנועע. עובר זעיר, ורדרד,
שבמקום חבל טבור השתלשל מבטנו צינור סיליקון שחובר לאינפוזיה,
צף בנוזל. השקיק שימש כרחם אנושי לכל דבר, והעובר נראה כפרח על
גבעול המתנדנד ברוח. לשקיק הייתה מוצמדת תווית ועליה שמי, מספר
כלשהו ותאריך. התאריך היה זהה לתאריך בו עוברתי. נשטפתי בגל
חרדה: הייתכן שמגדלים ממני ילד נוסף? הנחתי יד אחת על בטני
והשניה, בזהירות, על השקיק. שני העוברים נעו בקצב זהה. זה
שבשקיק הכניס אצבע לפיו. כשהסרתי ידי מהשקיק החל העובר לנוע
שוב, וזה שבבטן, בעקבותיו. השבתי ידי לשקיק ותנודות העוברים
פסקו.
צליל דלת ההזזה במעבדה הקפיץ אותי וראשו האפור של הפרופסור,
מלווה בשני מדענים כלומותיאוסים, נגלה לעיני. לא היה לי סיכוי
להתחבא. חושיהם המחודדים של הכלומותיאוסים היו מסגירים נוכחותי
ממילא. קפאתי על מקומי, ידי האחת נוגעת בשקיק והאחרת על בטני.
שני הכלומותיאוסים החלו להתקדם לעברי בפסיעות מאיימות. העוברים
השתוללו. הסרתי קסדת ההסוואה.
עיניו של הפרופסור, שרק כעת הבחין בי, כמעט יצאו מחוריהן והוא
אמר בטון חמור: "מה את עושה כאן?"
"באתי לבקר את בני," עניתי בלא היסוס.
הכלומותיאוסים הסתכלו זה בזה ופנו לפרופסור. "מי גילה לה?"
שאלו.
הפרופסור ההמום משך בכתפיו.
"מי גילה לך?" פנו לעברי.
"הלב," השבתי אינסטינקטיבית, "הלב."

בחודשיים שנותרו עד ללידה הותרה לי הכניסה למעבדה. באהבה צפיתי
בבני המתפתח בשקיק. היה לו שיער אדום, כמו לכלומותיאוסים,
שהעלה בזיכרוני את תמונתה של אם סבתי. בבני השני הייתי יכולה
להתבונן רק באמצעות מצלמת השיקוף שניתנה לי, אך כיוון שהייתה
מהדגם הישן, הוקרנה ההולוגרמה בשחור לבן. תהיתי אם גם רעמתו
אדמונית.

הכלומותיאוסים נחתו כאן לפני מאה שנים והביאו עמם קדמה
וטכנולוגיה. הם דומים לנו במבנה גופם, אך גבוהים יותר. חושיהם
פועלים בצורה שונה, ואופן חשיבתם לוגי צרוף ואינו מושפע
מרגשות. גם מערכת הרבייה שלהם שונה משלנו: הם דו-מיניים ואינם
זקוקים לגורם נוסף להתרבות.
זהו הניסוי הראשון שבו נשאב זרע מגופו של כלומותיאוס לצורך
הפריית ביצית של תושבת הכדור. הכלומותיאוסים אספו קבוצת מדענים
בכירים לחווה, והניסוי מתנהל בסודיות גמורה תחת כנפיו החוסות
של ממשל הכלומותיאוסים. רק מתי מעט הוכנסו בסוד העניינים.
נבחרתי לניסוי בשל בריאותי הטובה ומנת המשכל הגבוהה בה ניחנתי,
וגם כיוון שהייתי יתומה וערירית. את הורי לא הכרתי. הם נספו
במלחמה חסרת הסיכוי נגד הכלומותיאוסים. גודלתי על ידי מסדר
הנזירות של "אחיות האחווה" והן שסיפרו לי אודות הורי והראו לי
תמונות של בני משפחתי. כשגדלתי, השתלבתי במערך הייצור במפעל של
הכלומותיאוסים במתחם אחר, וכשהודעתי בעבודתי על התפטרותי, איש
לא התעניין אנה פני מועדות. גם אני לא ידעתי אז כיצד יתגלגלו
הדברים.

פורסם בכתב העת מאזנים, גליון 6, כרך ע"ה, יוני 2001