בידיעה מוחלטת, הוא בא לאסוף אותה אל המקום שממנו היא לא תחזור
אליו לעולם

הוא הגיע, הם חייכו זו אל זה
והיא עלתה למכוניתו
בלי מילים היא ידעה הכל
במבטיו הסביר שהוא לא רוצה שתלך
בעיניו התחנן שהיא תתחרט
בליבו, הוא אמר שהוא אוהב אותה
בפיו, בקשה; אל תלכי, יש עוד זמן.
היא הנהנה בראשה כיודעת
דמעות מילאו את עיניו, המשיך לנסוע

במבטיו, כאב
בעיניו, דמעות
בליבו, לעולם לא תהיה אהבה שוב לעולם
ובפיו, וידוי; אני אוהב אותך
היה אפשר לשמוע זאת בכל מקום, בשפה שכולם מכירים
בפנים, בלב, כולם ידעו, הרגישו, הוא אמר

היא חיבקה אותו כמתנצלת
לא מתחרטת, היא הולכת ולא למקום ממנו יש חזרה
הם הגיעו
חיבקה אותו, והוא לא רצה לעזוב

הוא שם ידה על ליבו הכאוב
היא נשקה למצחו, חיבקה את דמותו
והלכה בעקבות ההילה של הילדה ההולכת ונעלמת

הוא ראה את הילדה, ואת ההילה
וידע שביום מן הימים הוא יחזור אליה, יבוא בעקבותיה
אך זה לא עכשיו

הוא עמד שם במקום לא העיז לנוע
הוא עמד שם וצפה בה הולכת אל תוך השער
מהופנטת מההילה ומהזוהר של הילדה הקטנה שחורת השיער
נעצרה הילדה והסתובבה "בואי" היא לחשה
נגעה בידה ולקחה אותה לראות את מה שנועדה לחוות
ולא תחווה לעולם

"זהו גלגל חייך..." לחשה הילדה
"לידה..." ראתה היא את אימא יולדת אותה
"גדילה..." ראתה עצמה בבית הספר מבינה אט אט את הקורה
"אהבה..." רואה היא את מיכאל שהביא אותה לשער
"חתונה..." רואה עצמה עומדת בשמלת כלה ואת מיכאל בחליפה
"הענקת חיים..." רואה היא את עצמה יולדת ומעניקה לחיים לתינוק
בן יומו
רואה היא אישה שכובה על גבה, ומכוסה סדין לבן - "ומוות" אמרה
הילדה בקול צועק

"על כל זאת ויתרת, את מודעת לכך" אמר קול מבוגר
מסובבת היא את ראשה ומגלה כי הילדה הקטנה הפכה בן שנייה לגבר
מבוגר,
גבה קומה, משופם, זקן לבן ארוך כזמן, חיוך ידידותי ועם זאת
רציני על פניו.
'"כן, אני יודעת" היא עונה ללא היסוס
ופונה אחריו לעבר המנהרה, לאין סוף של זמן ומרחבים,
לחיים החדשים.