שוב הוא מדמיין דפיקה בדלת,
את צעדיה הכמעט בלתי נשמעים.
הוא רוצה שהיא תגיד 'אוהבת'
ותישאר איתו להיות אוהבים.
הוא שוכב במיטה,
מכוסה חלקית בסדין לבן מכותנה.
מיוזע וטרוד מסתכל לעבר הדלת המובילה למסדרון,
לבדוק אם ישנו סיכוי קלוש שהיא תעבור עם חיוך שמחה ורון.
הורדים בגינה - עם צבעם האדום העז וריחם המשכר,
מזכירים לו שתמיד היה שם בשבילה כשהייתה צריכה עצה מחבר.
לראות אותה צוחקת - יוצא לו רק בחלומות,
אבל את קול בכייה המר הוא שומע - כמו תקליט שבור - בלי סוף,
בלילות.
אלבומי תמונות ריקים, חסרות התמונות שאת כולן שרף,
אבל אחת הוא שמר, למקרה שישכח.
הוא יודע, היא שומרת, אבל רוצה אותה קרוב
הוא משתגע, מהמוח נעלמת כל מחשבה ששרדה על משהו טוב.
הוא אמר פעם, 'אני לא לבד'
עכשיו הוא הבין מה זו בדידות, כי אין אף אחד.