צלילים בוקעים מתוך מכונה ישנה,
המנגנת שיר שחוזר ונשנה.
והוא יושב לו אי שם בפינה,
ולרגע נראה כאילו כלום לא השתנה.

והיא לתומה לבדה עוד יושבת,
והרוח שישנה בשערה נושבת,
הקצב מפעיל את קסמו, מחלחל,
היא קמה, היא רוקדת,
גופה מתפתל.

והמנגינה עודנה מתנגנת, לא עוזבת,
מזכירה לה כל כך - אהבה כוזבת.
ותנועות הגוף, גם הן מביעות חמלה,
כאילו מבינות את כל שקרה לה.

והיא חשה בידיו סביב גופה,
ובתוכה מערבולת, קרבה סופה.
אש ומים, מתחברים להם כאחד,
נוגעים בלב שמיים, במגע מיוחד.

היא, לוחשת באוזנו: "הנרקוד?"
והוא, משיב לה: "לעד, עוד ועוד".
הוא, יחזיק בה חזק, לא יעזוב,
יגיד לה שרוצה הוא, אותה לאהוב.

והמנגינה עודנה מתנגנת, לא עוזבת,
מזכירה לה כל כך - אהבה כוזבת.
אך תנועות הגוף, מבעיות אושר ושמחה,
כאילו מבינות במה היא זכתה.