בעיני אמנות מתרחשת כאשר אדם זר הצליח לגעת בי עמוק ולהרשים
אותי מאוד. כן זוהי אמנות מעניינת, להסביר לאדם זר רגשות שבשום
אופן אחר הוא לא היה מבין. דיכאון, בשונה מאמנות, אינו מכיל
יצירה. אמנות זה כלי לאנשים שאינם מסוגלים לצמצם את כל מה שהם
מרגישים למילים והם חייבים דרך אחרת מלבד השיחה במילים עם
אנשים אחרים.

כשהמרחק בין מה שאתה מרגיש ובין היכולת שלך לדבר עליו במילים
גדל, כך יש לך יותר מרחב פנימי ליצור בו או לחילופין לשקוע
בדיכאון. נראה כמעט וודאי שאמנים שאני מוקסם מהם היו בודדים עד
אין קץ בשלב כזה או אחר של חייהם, או בכולם. ונשאלת השאלה, אם
זה אכן כך, אז מה זה אומר. אם אני קובע שמרחב הפנימי העשיר הזה
נובע קודם כל מבדידות ואם כל יוצר כזה היה מעדיף את חיי האושר
של שאר האנשים שגדלו כרגיל, אז בעולם אידיאלי אין מקום
לאומנות.

במקום שכולם מאושרים בו האומנות מיותרת. במקום שבו כל אדם לאדם
חבר וכולם מספרים את הכל לכולם בלי גבולות, בלי בושה בלי אשמה,
בלי לחשוש מה יגידו אחרים. במקום שכולם את כולם אוהבים וכעס
ושנאה הם מושגים נשכחים מתקופה רחוקה שהיינו ילדים, ולא ידענו
כמה זה ביזבוז זמן, בחיים האלה הקצרים.

בעולם שכזה האומנות מיותרת, ואדם יכול להסביר לשני את הכל
במילים, והיש הקלה גדולה מזו לאיש הבודד? היש בשורה משמחת יותר
לאמן מהבשורה שאיננו צריך יותר לעשות אומנות והוא מסוגל לדבר?
אני חייב להודות שהסתירה לא ברורה גם לי. אין אמנות בעולם
אידיאלי? אין את כל המוסיקה הזאת שאני אוהב לשמוע?

הסתירה מתיישבת אם לא מתחכמים עם המילים. עולם שאין בו אומנות
היה עושה אותי הרבה יותר בודד ומאוכזב מהאנשים, אבל בעולם הזה,
כך אמרנו, האידיאלי, גם אני לא אתקשה לספר את מה שמופיע בפנים,
ולא אזדקק לנגן או לשמוע אחרים. ולא אזדקק לאמצעים מתווכים על
מנת לדבר עם כל אדם גם לכתוב כאן זה תחליף לשיחה, שקוף שזה
תחליף. ובכל זאת צומחת בו יצירה. האידיאל כאידיאל הוא נכון.
חיים אידיאלים בקצה הסקלה, החיים האחרים בקצה השני,

והאמת איפושהו באמצע. ואולי מהות ההתבגרות זה הוויתור על החיים
הפנטסיים. התפשרות אמיתית. וויתור על בן זוג פנטסטי. התפשרות
על איפה שהוא באמצע, עד כאן הוא מבין ואת השאר צריך להסביר לו
במילים. אין אדם שמגיע מוכן ומכיר את כולך ואוהב אותך מאוד.
התהליך הוא תהליך ארוך ודורש התפשרות ועבודה. כל מה שאני מחפש
זו מישהי שתרצה לצאת איתי לעבודה הזאת. שתראה את המטרה, כמוני,
שנחלוק את אותה התקווה. אני אדם אופטימי ועצוב, אני אופטימי כי
אני מאמין גדול במה שאהבה יכולה לעשות וכמה יכול להיות כיף
להיות חי. אני עצוב כשאני חושש שאני אחמיץ גם את זה כפי
שהחמצתי את תקופת הילדות.