הכל התחיל כשנלי התעוררה, פקחה עיניים וחשבה לעצמה, מה עוד
הפעם לקום לשום דבר? אולי עדיף שלא. הפעם אני נשארת לישון.
נלי עוצמת עיניה חזק חזק וחושבת על החלומות שהיו לה בלילה. היא
לא זוכרת אותם, כמו בחיים שלה, היא מרגישה כאילו לא חלמה בלילה
כלל. היא יודעת שזה לא נכון, אבל בכל זאת היא לא מצליחה לחשוב
מה היה בחלום. אולי באמת לא חלמה הלילה דבר אבל זה לא משנה,
היא אף פעם לא זוכרת מה היא חולמת. כל בוקר כאילו בדרך נוהל
היא מתעוררת ומרגישה ריקה מבפנים, כאילו שאין לה חלומות וגם לא
חיים . היא לא יודעת איך לעבור את היום, את מחר, היום שאחרי,
זה שאחריו ואחריו...

היא יכולה להזכיר בקושי איך לפני כ- 5 חודשים היא השתחררה
מהצבא, איך שהיא שנאה שם כל רגע ואיך המפקדים שלה...        לא
משנה. מה שבטוח שעכשיו יותר טוב. אבל למה היא לא מצליחה לשכוח
את הצבא אם היה לה שם כל כך רע. הרי היא יודעת שבסוף היא כמעט
התפוצצה שם. אבל הזיכרון לא מרפה כאילו יש מה לזכור, אולי זה
לא הגיוני, אבל זה ככה. ועכשיו יותר טוב ממה שהיה בצבא, זה
עדיין לא זה, כי היא לא מוצאת את עצמה.

נלי מנסה לחשוב איך זה התחיל הרי כשרק עזבה את הצבא והיו לה
תוכניות. היא רצתה לטוס לאירופה ואולי למזרח. אח"כ לעבוד קצת
להרוויח כסף, לא משנה באיזו עבודה העיקר שיהיה לה קצת זמן
חופשי בערב כך שהיא תוכל להיות לבד ולעשות את הדברים שהיא
רוצה, לא משנה אפילו מה, גם אם רק סתם לקרוא או לשבת ולראות
טלוויזיה גרועה ומשעממת, או להסתובב בעיר בחוסר מעש ולהעביר את
הזמן. העיקר שזה יהיה מה שהיא רוצה באמת ולא מה שאומרים או
פוקדים עליה לעשות או יותר גרוע שמצפים ממנה לעשות כי בפעם
הראשונה בלי מסגרת על הראש ובלה בלה בלה... של אמא ואבא.

נלי גם נזכרת בכל האנשים שלא דיברה איתם כבר שבועות ולא ראתה
חודשים, כל החברים או שהיו פעם חברים. נוגה שאיתה הלכה לכל
מקום והן תמיד היו יחד, טוב לפחות בכל הזדמנות שהייתה. אותה
נוגה שיודעת את כל הסודות הכי גדולים שיש  גם את זה על אלון,
החמוד, שפעם היא התאהבה בו, היא חושבת, אבל אף פעם לא היה אומץ
לעשות עם זה משהו (אפילו שנראה לה שהוא לא היה מתנגד). עוד
כשהייתה בצבא, היא זוכרת שכשהייתה מגיעה הביתה הייתה בודקת מי
בבית, יוצאת לבלות, למסיבות, לפאבים.  פעם אחת היא ניסתה לעשן
ואז הקיאה כי גם ככה הייתה שיכורה והעשן חנק אותה. החברה צחקו,
אבל למי אכפת.      ומה עכשיו היא בבית, ואין לה כוח לעשות
כלום ולא להתקשר לאף אחד. מה קרה לכל ה"חברים" שהיו אמורים הם
לבדוק מה קורה איתה, הרי בשביל זה הם שם, לא? אבל מה זה יעזור
לחשוב ככה, הרי היא אשמה בדיוק כמוהם ואולי יותר. מה בכלל קורה
עם כל מי שפעם הייתי איתו בקשר ועכשיו כולם שם בחוץ - בעולם,
ואני כמו מסכנה שוכבת במיטה ומנסה לישון.

שוב נלי חושבת מחשבות רעות, היא נזכרת בסיפור על בית
המשוגעים, על 2 ה"מטופלים", או לפחות ככה קראו להם, בלי שמות
כאילו שהם לא ממש שם. בכל מקרה, הם מדברים על איך הכי כדי
לעשות את זה (נלי פוחדת לקורא לשד בשמו)  ואיך הכי פחות כואב.
בסוף שניהם קופצים ממגדל גבוה בנוף פסטוראלי משהו, שמתמלא כולו
בדם. אחד מהם נשאר בחיים ובבי"ח הוא מתחנן לרופא שלו שיהרוג
אותו כי אין לו בשביל מה לחיות. ואז איזו אחות מנתקת אותו
מהמכשירים ופתאום שקט, רק "טוווווווווווווו..." צורם ופס ישר
במכונה. נלי לא רוצה שדבר כזה יקרה לה היא רוצה משהו מהיר,
תלייה, ירי, טביעה לא משנה מה, רק שיסתיים עוד לפני שהוא
מתחיל. נלי מרגישה צמרמורת, היא יודעת שאסור לה לחשוב על דברים
כאלה אבל היא לא יכולה להפסיק.

וכמו תמיד מיד אחרי זה היא חושבת על זה שמשהו לא בסדר אצלה,
אחרת איך זה יכול להיות שהיא עוד מעט בת 21 והיא עוד לא עשתה
סקס פרוע כמו שהיא חולמת עליו לפעמים.  זה עוד נורמלי, אולי?
(היום כבר קשה לדעת לפי מה שאומרים לה,  אבל שילכו לחפש כי מה
הם מבינים). היא גם אף פעם לא הייתה עם מישהו לבד, לא התנשקה
ואף פעם לא היה לה חבר. גם בקטע הזה היא לא יכולה להפסיק
להרגיש שהיא האשמה הבלעדית, כי עובדה שלאחרים הולך יותר טוב
ממנה, הרבה יותר טוב לפעמים.

פוקחת את עיניה היא רואה חושך מסביב היא מתסכלת על השעון שעל
הקיר ורואה שרק הלכה לישון לפני שעתיים, הרי העבירה יום שלם
בצפייה בסרטים ישנים וחסרי משמעות, שבטח גדל כבר עובש על גלגלי
ההסרטה שלהם. היא חושבת שבעבר קיבלה עניין זה כדרך לגיטימית
להעביר את הזמן, אבל זה היה כשחשבה שתעשה משהו עם חייה. חבל
שעכשיו כשזה נהיה הרגל שלא לעשות כלום, מרוב שעמום היא רואה
סרט, שאולי פעם היא הייתה נהנית ממנו, פשוט כי אין משהו יותר
טוב לעשות וזה ממש לא אותו הדבר. נלי תמיד מתחרטת על מה שהיא
עושה רק אחרי שהיא עושה אותו.

נלי שוב חושבת דברים רעים ומחליטה לצאת מהמיטה ולשטוף פנים.
זה הלילה העשירי, בערך, שהיא לא מצליחה לישון כמו שצריך. נלי
פותחת את דלת חדרה, שנמצא מעל לבית (בקומה הפרטית שלה כמו שהיא
קוראת לה), ומשב רוח צוננת פוגע בגופה החשוף ומלטף את שערות
ערוותה, כיד קרה וחסרת רגש. נלי לא אוהבת לישון כשהיא לבושה,
אבל אולי היה כדאי ללבוש משהו לפני שיצאה החוצה, במיוחד לאור
העובדה שלפנייה גרם מדרגות מתכת, שדאג להתקרר בלילה - כאילו רק
כדי לעשות לה דווקא. נו טוב, היא חושבת לעצמה גם ככה כבר קר
לי.  היא מקפצת למטה ודורכת בכפות רגליה על הרצפה הקרירה
בשירותים שעדיין רטובה, מהמקלחת שלפני השינה, שוטפת את פניה
וממהרת חזרה לחדר החמים. מהר היא חושבת לעצמה מהר לפני שמישהו
יתעורר ויראה אותי ככה.

קופצת למיטה אחרי שהיא מנגבת את רגליה ומתכרבלת בפוך חם. היא
צועקת לעצמה, ואולי על עצמה... איפה הייתי. כן, איך התחלתי
במצב שבו היו תוכניות לגבי מה אני אעשה עם החיים שלי והגעתי
למצב שבו אני כמו איזו זקנה, כוס אמא שלה בבית אבות, שאין לה
מה לחפש בחיים האלה. איך אני יוצאת מהחרא הזה קיבינימט,
ומתחילה עם כל מה שרציתי. אני צריכה להתחיל בקטן, נגיד אולי
מחר אני אתקשר לנוגה וכדאי שאני גם אצא קצת מהבית. טוב עכשיו,
אני הולכת לישון ומחר בבוקר נתחיל בחיים החדשים, אני מרגישה
ממש כמו אחרי שיעור אידיאולוגיה בשקל (היא מצחקקת).     נלי -
שיהיה לילה טוב, בתקווה שמחר בבוקר הכל יהיה שונה ויהיה לי כוח
לקום ולעשות.

היא חושבת, על מחר בבוקר והיום שיבוא אחריו. תוך כדי שהיא
שוקעת בשינה, היא מקווה, רק שכל הלילה הזה לא יהיה כמו אחד
החלומות שאני לא זוכרת אף פעם בבוקר...