האיש עם השיער המצחיק היה החבר הכי טוב שלי. הוא נמצא עכשיו
רחוק ממני, או אולי קרוב, לא ממש יודעת היכן הוא נמצא. זה גם
לא מעניין אותי. אמרתי לו שאני כבר לא אוהבת אותו יותר. לא
מסתכלת לאחור, מה שהיה היה. פעם היינו חברים טובים, היום כבר
לא.
הכרתי אותו כשהשיער שלי התחיל לצמוח. המחלה והטיפולים
הכימותרפיים גרמו לנשירה ורק הרופא עם החיוך המלאכי
והאופטימיות האינסופית הרים אותי מהקרשים. גם לאיש עם השיער
המצחיק יש אופטימיות אינסופית, אבל זו אופטימיות שנובעת
מנאיביות ומילדותיות. הרופא עם החיוך המלאכי האמין שאבריא,
נאחזתי חזק באמונה שלו כי לא היה שום דבר אחר להאחז בו, חוץ
מהליטופים של אמא והמבטים של אבא. אחי ואחותי נכנסו לתמונה
לפעמים, נשארו איתי עד שנרדמתי והיו קרובים הרבה יותר מעכשיו.

פגשתי אותו ברשת. אבא התחבר לאינטרנט כשיצאתי מבית החולים
לתהליך החלמה ארוך וממושך בבית. האינטרנט היה הקשר שלי לעולם
שבחוץ ועזר להפיג את השעמום ולהשכיח במעט את הכאבים מהטיפולים.
כתבתי סיפורים קצרים בפורום וקיבלתי תגובות לא רעות בכלל.
ערב קיצי אחד הוא הופיע עם שק חרוזים. כתב שיר ועוד שיר ומיד
נשביתי בקסמו. היה ניצוץ במלים שכתב, ומאוד רציתי לשוחח איתו.
יצרתי איתו קשר באיי סי קיו והוא ענה, מעט מהוסס, ולאט לאט
נפתח. התברר שיש לנו מכרים משותפים ושהוא גר בקיבוץ שבו אבי
היה בתנועת נוער לפני שנים. שלחתי לו תמונה, והוא כתב לי שאני
"נסיכה פצפונת". הוא שלח תמונה שבה הוא עומד בשדה צהוב, לפני
חבילת קש. התאהבתי בו.
הוא השאיר לי מספר טלפון, אך בפעם הראשונה והשנייה שהתקשרתי
הוא לא ענה. בפעם השלישית הוא היה עסוק. שלשה ימים אחר כך
נפגשנו. הוא הגיע לעיר כדי לקבל את אות הנשיא למתנדב על
הפעילות של הצוות שלו בקרב נוער בסיכון ובמצוקה ולאחר הטקס
הואיל בטובו להתקשר אליי ולשאול אם יש מצב שניפגש.
הפגישה הייתה מדהימה, ממש כמו באגדות. אז חשבתי שזה הבחור
שאיתו ארצה לחיות. נפגשנו בגן שקט ומקסים לא רחוק ממרכז העיר
וכשנמאס לשבת במקום אחד הלכנו לבית הוריי בשביל הלבבות האדומים
שאלמוני ריסס לאהובתו על מדרכות העיר.
בתחילת החברות התברר לי שהוא חי עם אבא חסר טקט, אם חורגת
גדולת גוף ואמא שמתה וחיה בזיכרונותיו אותם הוא נושא עמו לכל
מקום. יש לו גם אח חורג שתקן, אח נחמד, אחות שאוהבת לישון, אח
חייל וחצי אח בבית ספר.
האיש עם השיער המצחיק אמר שיהיה לנו טוב, וכשיצא הדיסק של מאיר
אריאל עם השיר "מודה אני" הוא הפך אותו לשיר הבוקר שלנו. "יהיה
לנו טוב, טוב מטוב, טוב מאוד, זה מתחיל כבר בבוקר, בבוקר..."
כך שר לי בבקרים אפילו שהדיסק יצא אחרי שמאיר נפטר. הוא ניסה
לעודד אותי ואמר שהשיער הארוך, החלק והיפה שהיה לי יגדל שוב.
תראי שיהיה לך קארה קצר עד סוף הקיץ.
אין סיכוי.
השיער שלו לעומת זאת, מצחיק. הצבע שלו לא מוגדר, חום, בהיר,
שאטני, זוהר. האיש עם השיער המצחיק הוא זהרורי.
אחרי שנתיים ביחד התחתנו. בעצם, כל הדברים הרעים התחילו בחתונה
המחורבנת. מלכתחילה לא רציתי שנתחתן בקיבוץ. רציתי חתונה יפה
כמו של החברות שלי, משהו צנוע, בגן אירועים. המשפחה הקטנה שלי
נבלעה בחמולה שלו ובחברי הקיבוץ שבאו כולם לאכול ארוחת ערב
ולשמוח בשמחתנו.

כמה פעמים הייתי בסרט הזה? יש לי חתולה ירושלמית וצ'לו של אמא,
אני עובד בשתי משרות חלקיות וקורא ספר שלא נגמר. אתמול חשבתי
שהשמיעה שלי נחלשת ודיברתי על זה בקול. חשבתי שאיש לא שם לב
שאני לא שומע טוב כבעבר. מצבנו הכלכלי רע, ואין לי זמן לחשוב.
רק לרוץ מהמושבה הגרמנית לבית הכרם ובחזרה ולחכות שהשבוע
ייגמר. אני נזכר בהחמצות הגדולות, בביקורים במרפאת החיסונים
אחרי שגיליתי שאני אלרגי, בוועדות האינסופיות עם התשובות
השליליות בקצה, ובחלום שתמיד היה לי לזהות אחרת, להיות אני בלי
הבעיות שיש לי.
עכשיו אני בבית. החתולה יללה כשנכנסתי למטבח והרתחתי מים לקפה.
הדלקתי את הטלוויזיה בסלון ובהיתי בשעמום במהדורת החדשות.
חזרתי למטבח ושמתי בספל כפית קפה וארבע קוביות סוכר. שפכתי את
המים הרותחים והרחתי את ריח הקפה באוויר. הוצאתי את שקית החלב
מהמקרר והסתכלתי על התאריך שעל השקית. החלב לא התקלקל עדיין,
שמחתי שלא אצטרך לרוץ למכולת בשביל שקית חלב, ולקנות מצרכים
נוספים שאין בהם שום צורך כרגע.
בדיוק נכנסת הביתה וחשבתי כמה טוב לי שיש לי אותך בחיים.  
לפעמים אני מצטער שלא הלכתי להיבדק מוקדם יותר. אולי אז האבחנה
הייתה יכולה להיות פחות חמורה, והייתי יכול לחסוך לעצמי שנתיים
של מלחמה מתישה בביורוקרטיה הצבאית ובסחבת ואת הישיבה בחדרי
ההמתנה עם הדלתות הנעולות. בערך אז התחלתי לאחר. בהתחלה מעט,
עם הרבה רגשות אשם ותחושה שעליי להסביר כל איחור באופן הגיוני
ומתקבל על הדעת. ואז, הטפטוף התחזק והפך למבול, ובמקום
להתגונן, הייתי מתקיף ושוכח שהאחריות היא שלי. כנראה שלא ממש
חשוב לי להגיע בזמן לפגישות. אני מזלזל באנשים שאיתם קבעתי
להיפגש, גם אם הם אומרים לי שזה בסדר, ואלו רק כמה דקות, ובכל
מקרה היה פקק תנועה, ירד גשם או ששוב שכחתי להזיז את מחוגי
השעון.
שאלת אותי מה אני מנסה לומר. אני מתפזר לכל הכיוונים ומציף את
הדף במילים. חושב שהסיבה לכך נעוצה בילדותי אבל לא נותן לאיש
להתקרב אל מעבר לקיר שבניתי. כמעט עשרים שנה חלפו ואני עדיין
כאן, בעיקר הודות לקיר הזה. שום דבר כמעט לא עובר דרכו, לא
פנימה ולא החוצה. את הצלחת לעשות חור קטן, ולהציץ. שואל את
עצמי אם עדיין יש צורך בקירות. אולי באמת הגיע הזמן לפרק אותם
ולהתמודד עם הפחדים. את מצליחה לראות אותי, דרך הקירות. טוב לי
אתך.
החתולה מיללת. נזכרתי בכלבה שאבא קבר על יד הגדר בקיבוץ, אחרי
שמתה מזקנה ומדלקת פרקים. כשאימצנו את החתולה לא חשבתי על היום
שבו אצטרך להיפרד ממנה. הייתי בטוח שהיא בת כמה חודשים ולא
מבוגרת כפי שאמרה הוטרינרית שאליה הבאנו אותה עקב ריח לא נעים
שנדף מפיה. כשאני עובד, את נשארת איתה לבד ואני חושב על הזמן
שלנו שמתקצר ושאולי הגיע הזמן להתקדם ולמצוא עבודה מסודרת
יותר, בשעות קבועות, כאשר בכל לילה אהיה אתך, בבית שלנו.
קם לאט בבקרים. קשה לי להתעורר. "אנחנו כאן אורחים לרגע, הבט
סביב..." שר אהוד בנאי. ומה יהיה אם לא אתעורר? ומה אעשה
בלעדייך? כואב לי הראש. אני לא אוהב לקחת כדורים. הלכתי למטבח
והוצאתי בקבוק מים מהמקרר. מזגתי חצי כוס מים וחזרתי לסלון.
מסתכל עכשיו לרחוב מהחלון, שותה מים ומרגיש איך הכאב מתפוגג.
הרבה מכוניות חונות על המדרכות, ויש תנועה מועטה ברחוב. פותח
את החלון ושואף אויר.
אלוהים שומר עליי. כל כך הרבה אנשים נהרגו סביבי בשנים
האחרונות, אך בי המוות לא נגע. לא ראיתי איש מת, ולא הכרתי אף
אחד מהקורבנות באופן אישי. בעצם, המוות נגע בי פעם אחת, והיה
לו שם של חיה שהולכת הצידה. הייתי ילד כשאלון דרך לי על האוזן
וקרע לי את עור התוף תוך כדי משחק ב"חמור ארוך" על הדשא שליד
חדר האוכל. הרופא שבדק אותי אמר שייתכן ויהיה צורך בניתוח
לאיחוי עור התוף הקרוע אם לא יתאחה מאליו, ואני כל כך פוחד
מניתוחים. כאשר הוא הסביר לי שבאוזן הפנימית מצויים צינור
לולייני מלא נוזל, שאחראי לגובה הצליל הנקלט, ומערכת פרוזדורים
האחראית לשיווי המשקל, חשבתי שניתוח באוזן עלול להיות הרגע
המפחיד ביותר בחיי. לא העליתי על דעתי שכעבור שנים ספורות
תיקרע מעליי אמי, ואין ניתוח שיוכל לאחות את הקרע הזה.
"רוצה נרקיסים?"
בשעת בוקר מוקדמת, בדרך לעבודה, השיגה אותי שאלה משונה זו.
ברחוב אברבנאל מספר עשרים ואחת, בכניסה לבניין, עמד אדם מבוגר,
כפוף מעט, זיפי זקן על פניו, לבוש מכנסיים אפורים מרופטים,
אפודה אדומה דהויה וכובע מהוה. האיש נעל נעליים שנראה היה
שלוחצות לרגליו והביט בי בעיניים כבויות.
"רוצה נרקיסים?" חזר הזקן על שאלתו. הבטתי בו ומיד הוא המשיך
"נרקיסים, פרחים, נענע... צריך כסף בשביל ניתוח לרגל החולה,
ארבע מאות תשעים וחמש שקל... פרחים להכנסת כלה... נרקיסים,
נענע..." מבטו ליוה אותי כשהמשכתי במורד הרחוב. היה בוקר
סתווי, עלי שלכת התערבלו ברחוב השקט, ציפורים צייצו, וקרני
השמש הציצו מפעם לפעם בין קרעי עננים של אין-גשם.
כשהגעתי לרחוב ארלוזורוב ניידת משטרה חסמה את הכביש. המשכתי
בדרכי על המדרכה. תוך זמן קצר הופיעה שיירת מכוניות שרד
וניידות משטרה שליוו אותה מלפנים ומאחור. הספקתי להציץ בפניהם
של כמה אנשי בטחון שישבו דרוכים במושבים האחוריים כשנשקם
בידיהם ושקעתי במחשבות.
הבית שאנחנו גרים בו אינו שלנו. קשה לגור בדירה שכורה. אני
רוצה לטפח את הדירה, אך לא קל לעשות זאת כשהבית אינו שלי.
הצמחים בעציצים משנים את צבעם מירוק לחום וממתינים בסבלנות
שאשקה אותם. במרפסת בקיבוץ היו לי עציצים אחרים, סבלניים לא
פחות. לחתולה אין סבלנות. היא רוצה לאכול עכשיו.
אני מתגעגע לאמא שלי. אני לא שומע כשאת קוראת לי. את כועסת
עליי ועל הקירות שמסביבי. שוב דחיתי משהו חשוב לרגע האחרון.
בפעם הקודמת הפסדנו הרבה כסף בגלל איחור והבטחתי שזה לא יקרה
שוב. לא עמדתי בהבטחה. אנחנו רבים ומתפייסים.
אני יתום, אבל נמנע משימוש במילה הזו כי יש לה ריח של מוות.
אני חי יותר מתמיד, דווקא כשסביבי מתים אנשים שלא הכרתי. פנים
ושמות שאני זוכר היטב. מכיר בעל פה סיפורים שמאחורי התמונות
בכותרת העיתון שמרוחה באדום ובשחור על גבי שני עמודים. נוסע
להלוויות ולימי זיכרון, וממשיך להאמין שבסוף יהיה טוב.
קנינו אוכל סיני אצל יוסי ברחביה, ואת אמרת שכבר נמאס לך
ושאולי בשבוע הבא ננסה לקנות אוכל לשבת במקום אחר. בחדר האוכל
בקיבוץ התפריט השתנה מעט מאוד בשנים האחרונות. את צודקת, האוכל
טעים יותר כשמגוונים את התפריט, אך יש גם יתרונות לתפריט קבוע.
כשגרתי בקיבוץ חייתי בתוך מסגרת, וכאן בעיר אני לומד להכיר
גבולות חדשים. מסתכל מסביבי, "...כל החלונות סגורים כמעט
חודשיים" כמו בשיר על נוח והמבול, "וכבר אין לנו אויר...". אני
רוצה לצאת עכשיו לטייל ברחוב, כבר שתיים ורבע לפנות בוקר וקר
בחוץ. קר בבית.
החתולה ישנה עכשיו. מוקדם יותר פתחת קופסה של טונה במים ושמת
לה קצת בקערה. היא אכלה מעט וחזרה לרבוץ מול הטלוויזיה. אחר כך
קמה ממקומה, חזרה למטבח ואכלה קצת גרגירים יבשים. פעם חשבתי
שרק ציפורים אוכלות גרגירים.  
דוד ירון הגנן שתל פרחים ופקעות באדניות שבמרפסת, ועכשיו
פורחים בהן אמנון ותמר ונרקיסים. חיפשתי את הזקן שמכר נרקיסים
ונענע כדי לשאול אותו אם אסף מספיק כסף לניתוח ברגל ולהכנסת
כלה, אך לא ראיתי אותו שוב. לצמח הבשרני הירוק עם הפרחים
האדומים שממלא את הרחוב דוד ירון קרא "סוקולנט של בית קברות",
ואני חשבתי לעצמי שזה כינוי מקורי ויפה ולא שמתי לב איך המוות
מנסה לפרוח גם כאן.
צפירות של אמבולנס מרעישות את הרחוב הסמוך. לפני דקה התעוררת
והלכת לשירותים. שמעתי אותך מורידה את המים. מחר יש לך חופש
כמו בכל סוף שבוע, ואת כל כך רוצה לנוח מהעבודה המפרכת ולא
מצליחה. את חולמת לנסוע לחוץ לארץ ולא מרגישה שאני שותף לחלום
הזה. אמרת שאין לי מושג כמה שאהנה בלונדון, בגלריות, בחנויות
לממכר עתיקות, ובטיולים ברחבי העיר. בינתיים אני מנסה למצוא
זמן לטייל ברחובות העיר שלנו, ולא מצליח.
ישבתי מול המחשב וכתבתי. קר לי, אפילו שהתנור דולק קרוב אלי.
חבשתי את הכובע שאחותך שלחה לי מארצות הברית ושמחתי שהאוזניים
שלי מתחממות. הכובע הזה מצחיק את שנינו. לפני שבועיים וחצי,
כשירד השלג, חבשתי אותו כשיצאנו לטיול ברחוב הלבן. לא צילמתי
אפילו תמונה אחת כי בדיוק נגמרו הסוללות במצלמה והצטערתי שלא
תישאר לי מזכרת מוחשית מהמראה המיוחד הזה, חוץ מעשרים דקות
שצילמתי במצלמת הוידיאו שקנית לי. שמעתי את השלג יורד. התרגלתי
למזג אויר אחר לגמרי, חם יותר. אני מתלהב כמו ילד כשיורד השלג,
ולך זה נראה מוזר. אני מתלהב.
מחר יבוא בעל הבית להחליף את גוף החימום השרוף שבדוד, ובינתיים
נוכל להתרחץ במים חמים רק אם השמש תזרח במשך היום. קירות הדירה
מעלים עובש. מערכת החשמל לא עומדת בעומס כשמדליקים יותר מתנור
חשמלי אחד, ובתנורי הנפט הפסקנו להשתמש כשהריח התחיל להשפיע
עלינו לרעה. הכלב של השכנים שנובח כמעט עשרים וארבע שעות ביממה
הפסיק לנבוח ולרגע הרגשתי שמשהו חסר.
חם לי ברגל שקרובה לתנור. תכף אלך לישון, או שאכבה את התנור
ואמשיך לחשוב ולכתוב. בעוד כמה ימים נחגוג את חג הפורים. אני
אשמח, את תזכירי לי כמה את שונאת את החג הזה ושנינו ננסה
להיזכר מה עשינו בשנה שעברה. את זוכרת טוב ממני. עוצם עיניים
ומנסה להיזכר.
החיים שלי יהיו טובים יותר, אך בינתיים יושב וממתין לתורי
במרפאת אף אוזן גרון שנמצאת ליד המקום שבו שבתתי רעב עם חבריי
הסטודנטים לפני חמש שנים, צופה במק'גייוור שמכין פצצה מקקטוס
ומנייר דבק ומנצח את הרעים בפעם המי יודע כמה. כשאכנס לחדר
הקטן, ודאי אזכר בבדיקות שעשיתי כשהייתי ילד, אחזור בקול על
המילים שאשמע באוזניות ואלחץ במהירות על כפתור כשאשמע צלילים.

ששה ימים אחרי שחתמנו על חוזה לרכישת דירה מחוץ לעיר, אחרי עוד
אחת מהמריבות האינסופיות עם האיש עם השיער המצחיק, עזבתי את
הדירה השכורה ברחוב השקט וחזרתי לבית הוריי, מבוגרת בארבע שנים
וחצי וחכמה, מנוסה ובעיקר כואבת יותר. לפני כמה חודשים, כשכבר
חששתי פחות שאפוטר ממקום העבודה המגעיל עם המשכורת הגבוהה שבו
התחלתי לעבוד לפני כשנה וחצי, הסכמתי לנסות להביא ילד לעולם.
לאחר כחודשיים שבהם לא קרה דבר, פנינו לרופא ששלח את שנינו
לבדיקות שתוצאותיהן הראו שהאיש עם השיער המצחיק לא יכול להביא
לעולם ילדים בדרך טבעית.
התחלנו בתהליך טיפולי ארוך וקשה ולמזלנו הטוב והרע הצלחנו
בניסיון הראשון. אחרי שהוא נותח התחלתי לקבל סדרה של זריקות.
האיש עם השיער המצחיק למד איך להזריק והיה מזריק לי במיומנות
רבה כל ערב. שמחתי שהוא לצידי. בקבוצת התמיכה של נשים שעברו
טיפולים פגשתי נשים שעוברות את התהליך לבדן.
עכשיו אני כבר בחודש החמישי. השארתי מכתב שבו הודעתי לו שלדירה
החדשה הוא לא עובר וגם לא יעבור בעתיד. הוא לא יכתיב לי את לוח
הזמנים. צריכה עכשיו שקט ממנו ומהמשפחה חולת הנפש שלו, שמררה
לי את החיים  ושפגעה בי שוב ושוב. הוא לא היה מוכן לוותר על
החתולה, ואף שהבטיח שימצא לה בית חם, המשיך לטפל בה כאילו לא
אכפת לו שסריטותיה מסכנות את ההריון. באחד מהויכוחים
האינסופיים הוא צעק עליי "חבל שלא הזרקת לעצמך את ההורמונים".
אני שונאת את האיש עם השיער המצחיק.
אבא ואמא מאוד משתדלים לעזור, אבל קשה להם, הם הולכים ומזדקנים
ואתמול תקף אותי פחד גדול שאשאר לבד בעולם. אחותי נמצאת רחוק
מכאן. אנחנו לא מדברות מאז גיליתי שחברתה הלסבית מעבירה לה
מידע רפואי אודותינו ממקום עבודתה. פעם היינו חברות טובות,
אחותי הקטנה ואני. אחי הקטן עסוק בעבודתו ובטיפול בתינוק שהאיש
עם השיער המצחיק צילם את טקס ברית המילה שלו במצלמת הוידיאו
שקניתי ליום הולדתו לפני שנה. לפני שנה עוד אהבתי את האיש עם
השיער המצחיק.
ביום שבו קיבלתי את מפתחות הדירה החדשה, הזמנתי מנעולן שיחליף
את המנעול. אבא עזר לי לבחור רהיטים ואמא תפרה וילונות. האיש
עם השיער המצחיק לא יעבור לכאן. הוא עשה לי רע. שחור ומר לי
בחיים בגללו. נהג לצפות בטלוויזיה עד שעות הלילה המאוחרות
ונכנס למיטה בשעות שהאור מתחיל לעלות. לילות שלמים נשארתי לבד
במיטה. לקחתי ממנו את הרכב שקנינו. הוא לא משתתף בהוצאות
השוטפות, לא עובד ולא מחפש עבודה מאז שפוטר. ניסיתי להסביר לו
שעליו לקחת אחריות על התנהגותו, על מעשיו ועל אורחות חייו.
הסברתי לו שכבעל מוטל עליו עול הפרנסה ושעליו למצוא עבודה
ולקחת אחריות על חיי המשפחה, אולם כל מאמציי היו לשווא. מה
אכפת לו, יש לו אישה שפחה שמפרנסת אותו, מכבסת את בגדיו ומבשלת
לו, כך שיוכל לשבת רגל על רגל ולכנות אותה רכושנית ורודפת בצע
בעודו מלטף את החתולה הסרטנית.
החיים שלי יהיו טובים יותר, אך בינתיים יושבת וממתינה לתורי
במרפאת נשים שנמצאת לא רחוק מהמקום שבו פגשתי את האיש עם השיער
המצחיק לפני ארבע שנים וחצי, מקשיבה לרופא אחר עם חיוך מלאכי
אופטימי שאומר שהכל תקין ומחכה לקיץ.

כותב לך באמצע הלילה. לא יודע אם אתה ער או ישן עכשיו. בזמן
האחרון חום גופך עולה ויורד לסירוגין. אתה כבר בן שבעה חודשים
וחצי, מפנה אליי את מבטך ומחייך בימי שני וחמישי כשאני בא לבקר
אותך. לא מזמן גילית את כפות רגליך וכשאתה שוכב על הגב אתה
מכניס אותן לפה. היא אומרת שאתה כבר אוכל ירקות ושבקרוב תתחיל
להאכיל אותך בפירות. אתה משמיע כל מיני קולות, צוחק לפעמים,
ישן ובוכה מעט. השיניים שלך עדיין לא צמחו. אתה סובל מכאבים
באוזן, ייתכן שיהיה צורך בניתוח כפתורים.
התגרשנו כשהיית בן ארבעה חודשים וחצי. תינוק. מסתכל עליך רגע
לפני שהיא לוקחת אותך לאמבטיה ומתפלל בלבי שהיא תהיה שם
בשבילך, תמיד.