הסתכלתי עליה.
כה טהורה, כה תמימה.
בוכה ובוכה איני עוד יודע מה היא רוצה.
עיניה בוהקות שפתיה מבריקות.
לרגע דל קנאתי.

באו והרימו אותה, ליטפו ראשה.
הבכי נפסק שקט הגיע לחלל החדר.
ביקשתי מהם דבר, הם ענו " לא עכשיו, היא עצובה"
ויצאו מהחדר כאשר היא בזרועותיהם.
לרגע דל שנאתי.

היא פה כאן ומה איתי, האם מטרתה לתפוס מקומי?
לקחת את אהבתם ממני היא לא תוכל, אני אמנע ממנה זאת.
להשתיק את קולה למקצת זמן אנסה, ואולי אכן גם אצליח.
לקחתי כרית והנחתי על ראשה, היא צרחה.
צעקתי " שקט בבקשה!" ולפתע היא השתתקה, כחולה נהייתה.
הרמתי את הכרית והתבוננתי בה, הבנתי מה קרה, מה עשיתי לה.
לרגע דל אהבתי.