להקת "גרמפוס" הוקמה בשנת 1998 על-ידי ארבעה חבר'ה בני 16.
בקיץ של שנת 2000 ביצעה "גרמפוס" הופעת בכורה בפסטיבל הבירה.
ההופעה כללה 15 שירים ממיטב הרפרטואר של הלהקה. במהלך שתי שנות
פעילותה הקליטה הלהקה "דמו" (שכלל שישה שירים) והייתה השערה
ש"הד ארצי" עמדו להחתים אותם. מסיבות טרגיות סופה של הלהקה בא,
באופן מפתיע, בסופו של אותו קיץ.

זה היה לפני שלוש שנים כאשר ראיתי את פניה של שיר בפעם האחרונה
- לאחר ההופעה של "גרמפוס". אם זה יכול להיות, אהבתי אליה רק
גברה באותן שלוש שנים של ריקנות אך ידעתי שדרכנו לעולם לא
תפגשנה שוב ורגשותיה כלפי, יהיו אשר יהיו, נאטמו כליל ולא
ישובו להיות.

זאת היתה ההופעה הראשונה שדין ביצע בחייו. רגע לפני שעלה לבמה,
הוא ידע שזה הרגע שהוא עמל ועבד עליו כל כך בשנתיים האחרונות.
אייל (הבסיסט) כינס את הארבעה לנאום ה"בהצלחה". בזמן שהיו
קשובים, חברי הלהקה, דין היה במקום אחר - באקסטזה רגעית. כנראה
שזו נבעה בעיקר מההופעה, אך הייתה גם סיבה נוספת, אחרת, כזו
שעדיין לא רצה לשתף עם החבר'ה.

השתחררתי רק לפני כמה שעות ולאחר ביקור קצר אצל הדודים נסענו
הביתה על כביש ת"א-חיפה הישן. כשהגענו לצומת הראשית של
"נאות-פרדס" (שכונת מגורי) הרגשתי זכרונות ישנים על אהבה
וחברות על כאב וחרטה מציפים אותי מחדש.
הגענו הביתה.

עומר (הסאונדמן) הציג את חברי הלהקה לפי סדר: אוריה מירון,
המתופף, התחיל לנגן בקצב מטורף (ולהכניס את הקהל לעניינים).
אייל פוזה, הבסיסט, נכנס לקצב התופים. רון אברהם, הגיטריסט
המלווה, פתח עם ה-riff שהלהקה תזמנה בחזרות. דין פארן, הסולן
והגיטריסט המוביל, פתח בסולו אדיר ולבסוף התחיל לשיר את peace
sells של MEGADETH (החבר'ה חשבו שזה יהיה שיר פתיחה טוב
להופעה). ככל שדין שמע את צלילי הגיטרה מעורבים עם קולות הקהל
הוא רק נכנס להילוך גבוה יותר של אקסטזה.
מבעד להמון שרקד (אם אפשר לקרוא לקפיצות ריקוד) הוא ראה אותה,
את בחירת לבו, אותה אחת שנתן את אהבתו אליה עוד בגיל 16, אותה
אחת שרק משכה אותו יותר ויותר.

ישנתי הרבה זמן. לפחות חמש שעות על-פי מה שאימא אמרה, טלי
ונופר (האחיות שלי) כבר חזרו לבתים שלהן. הרגשתי חנוק בתוך
הבית אז החלטתי לצאת לטיול קצר בשכונה. הסתכלתי סביבי. כל כך
הרבה השתנה בשלוש שנים, חשבתי לעצמי ופלטתי אנחה יבשה...
אני לא יודע אם זו הייתה יד המקרה או יד הגורל, אך רגליי הביאו
אותי לפארק השכונתי (שם העברנו את רוב זמננו - החבר'ה), ושם
ראיתי אותה - את אותם פנים שהופיעו בחלומות הטובים והרעים
ביותר שלי, אותם פנים שלא ראיתי שלוש שנים.

דין ומיקי הכירו בקיץ של 1998 בקייטרינג של "דן-אור" בנמל ת"א
(רוב האירועים של החבר'ה נעשו בנמל). מאז הם לא הפסיקו לבלות
אחד עם השני. עד מהרה הכיר דין גם את אחותה התאומה (לא זהה),
שיר, ויחד עם אייל (חברו הטוב ביותר), ארבעתם היו מבלים את
מרבית זמנם הפנוי ביחד, ברביצה בפארק השכונתי. דין אהב בסתר את
שתי האחיות למשפחת פוגל - אך רגשותיו החזקים היו דווקא לשיר.

לאחר תשואות רבות והדרן זריז - ההופעה הסתיימה. כל החברים
הקרובים לקחו את חברי הלהקה ובאו לחגוג איתם ב-MIKE'S PLACE
שנמצא בטיילת של ת"א (גם מיקי ושיר היו שם). הרבה אלכוהול זרם
באותו ערב, בין כולם. הלילה הגיעה לקיצו והבוקר אט-אט עלה
בזוהר אפור-כחול חיוור כאשר מיקי התפכחה ראשונה והבינה שזו
היתה טעות לתת לדין לנהוג במצבו.
בעקבות מהירות מופרזת, תגובה איטית וחוסר שליטה ברכב - שיר
שנסעה (היא נהגה) עם אייל ורון לא ראתה את אחותה יותר
בחיים...

דין לא הביע שום רגש כאשר עמד על דוכן הנאשמים במטרה לקבל את
גזר-דינו. במהלך המשפט הודה במעשה והביע חרטה מלאה, אך השופטת
(שאיבדה את בנה בתאונת דרכים) לא הראתה רחמים ושלחה את דין
לחמש שנות מאסר בפועל. רק יותר מאוחר נודע כי דין השתחרר,
בעבור התנהגות טובה.

לפני שיצא מבית המשפט, מבטו של דין נתקל במבטה של שיר והוא ידע
שהדברים לא יחזרו להיות כפי שהיו.

אני ושיר פשוט עמדנו שם לזמן מה בלי לומר מילה, מביטים אחד
בשניה. השפלתי את מבטי - לא יכולתי להסתכל בעיניה יותר...
הופתעתי לגלות שהיא התקרבה אלי עד למרחק נגיעה. ידה נגעה בידי
והרגשתי את רוך גופה כאשר חיבקה אותי.
כאשר הופר החיבוק, עינינו נפגשו שוב (בפעם האחרונה) ועל פניה
הופיע חיוך מהוסס.
חיוך שלא תיקן כלום...
חיוך שלא שינה דבר...
חיוך קטן, שסלח.



גרמפוס - סוג של לוויתן.