הייתי איפשהו בטכניון כשהאלכוהול התחיל להשפיע...

לפעמים, אתה מוצא את עצמך מתחבט בשאלות: מי אני? מה אני עושה
פה? לאן אני הולך? ואיפה אני לכל הרוחות?
לא מדבר איתכם על שאלות קיומיות. תשובה פשוטה כמו שם ומיקום
גאוגרפי יספיקו. כשהמוח מחוק מחוסר שינה, אלכוהול וניקוטין,
דברים פשוטים כמו "איפה אני?" מקבלים תפנית שונה לחלוטין.
אם מדברים על ניקוטין, הגיע הזמן להדליק סיגריה, הנוכחית כבר
כמעט בפילטר.

אני בטכניון, ליד הנדסת חשמל. לפחות זה מה שהלטאה אמרה לי. אני
מניח שזאת לטאה כי היא אמרה שאחרי סיום התואר, היא תטוס
לאוסטרליה. היא הציעה לי סיגריה, נראיתי כאילו אני זקוק לאחת.
חצי בקבוק וודקה, ליקרים מסוגים שונים עם קולה, בירות למכביר
ואיזה משהו מעורבב עם אבטיח. לא שהייתי זקוק לכל זה, אבל
ברגע שמתחילים יש נטיה להמשיך עד הסוף.

הטכניון הוא מקום שונה בלילה, דברים אורבים לך בשיחים ובתוך
הפקולטות. הכל מואר באור מוזר ומשונה, או שזה רק אני. ואם זה
רק אני אז אני לא כלב. כלבים רואים בשחור לבן, אתם יודעים.
השיחות ההזויות שמנהלים בטכניון בשלוש בבוקר עם אנשים (ולטאות)
לא יכולים להשתוות לשום דבר. במיוחד כאשר נראה לכם שהיקום זז
יותר מדי קדימה ואתם תקועים מאחור.

בכלל, נראה לי שאני נשארתי לכוד פה בזמן שהייתי אמור להמשיך
קדימה. לכו תבינו, פתאום אתם מגלים שאתם לא יודעים מי אתם וכל
העסק מתחרבן. מילא זה היה קורה שבוע מאוחר יותר, אבל זה תמיד
קורה כשחשוב. זה תמיד קורה כשאנשים אחרים מסתכלים עליכם.

אם מדברים על אנשים שמסתכלים עלי, יש לי את ההרגשה שאי אפשר
לטעות בה שעוקבים אחרי. אולי הגיע הזמן לזוז הביתה ולישון. לא
שאני זוכר איפה הבית שלי, אבל נראה לי שאני אמצא.
מסע לחיפוש עצמי. איזה שם יפה לטריפ פסיכודלי בו חלומות,
משאלות והמדרכה שמישהו שם לפני הפנים שלי מתערבבים זה בזה.

אבל לכו תדעו, אולי בסופו של דבר יצא מזה משהו. ובינתיים, יש
לי יותר מדי אלכוהול ופחות מדי כבד. אז אם יש מישהי שרוצה
לחלוק איתי בעול, היא מוזמנת לבוא. מי יודע, אולי גם היא תמצא
את עצמה ואז נשב ונצפה בזריחת צבעי הטכניקולור ביחד.

(נכתב ברגע של אי-שפיות זמנית מתמשכת. הכותב אינו אלכוהוליסט
ואינו נמצא בהכחשה. אם אתם לא מאמינים לי, יש לטאה שתוכל להעיד
לדברי.)