הייתה אחת שקראו לה תמרה. האמת היא שעדיין יש אחת שקוראים לה
תמרה; תמרה, תמרה, ואני אוהבת את השם כל כך. תמרה הייתה צל
גדול שהיה גורם לי להרגיש ממש פצפונת, כמו ילדה קטנה. אני
יודעת איך זה נשמע, אבל תמיד אהבתי להתחבא בין הצללים. יש לי
מוסיקה ודמעות באוזניים כשאני חושבת על תמרה, היא לא הייתה אחת
כזו שבאה והולכת. היא נשארה הרבה, והיא עדיין יושבת לי כמו סלע
על הלב. היא לא הייתה אומרת דברים קסומים, היא הייתה אומרת
דברים חכמים וכל התובנה שלי הייתה נעלמת לעומתה. היא לא אהבה
את זה שנשארתי בלי מילים, אבל אני תמיד חשבתי שאף דבר שאומר לא
יביא לתמרה נחמה. אולי אם הייתי יכולה הייתי מצטנפת אל תוך
תמרה ואז היה לה כדור אור בבטן, כי הכל יכול להיות רק בסדר
ככה. והיה יורד עלינו מטר של נוצות צבעוניות ואפילו הצל של
תמרה לא היה מאפיל עליהן. כדור אור בבטן של תמרה.

אם שתינו הלכנו וזרחנו, הלכנו והתפוגגנו אחת מהשניה, אני מבינה
שתמרה כבר מזמן לא פה - ואני הולכת ומתערפלת.

ובכל זאת אני חושבת שקצת קשה לי לקבל את העובדה שהיא כבר לא
שלי, שעכשיו היא תמרה של מישהו אחר. ואני עדיין שלה, עדיין
שלה.