עומדת מול כולם עירומה כביום היוולדי,
רק שהפעם שזורות צלקות בכל גופי,
אינני מרגישה שייכת לא לכאן לא אליי, הכול זר לי ומנוכר

מתהלכת בין האנשים ,
נמצאת בגבול שבין החום לקור,
בין החושך לאור
שבין המוות לחיים.

כל כך הרבה מרירות, סבל, כאב, אכזריות
העדר אנושיות
וכל הרע נעשה על ידי בני אדם
למרות שהרי הם טובים מטבעם,


מחייכת לכולם, מחייכת לעולם,
אנשים עוברים לידי, עוברים דרכי
ובכל זאת לא רואים אותי,
יושבת לבדי ומסתכלת על כל מי שנמצא סביבי,
מחייכת לעצמי,
כמה טוב שנשארתי אחרי הכול "אני".