היא כבר לא שם,
היא אובדת בתוך עצמה
והוא נכנס אליה ללא התראה,
אל גופה,
והיא שוב נמצאת אי שם לבדה.
מתכסה כולה מתחבאת בתוך מנהרה שיצרה לעצמה,
מנהרה,
שאת מרבית לילותיה בילתה בתוכה.

ליבה פעמים אחדות מוצף, ואחרות ריקני.
היא, כבר איננה "אני".

גופה סדוק,
נשמתה חלולה.
ילדה שאבדה אי שם עמוק בתוך תוכה.

דמעותיה קרות, ליבה נאטם,
והיא נמצאת לבדה אי שם.

ובלילה,
לבדה,
מביטה במראה,
היא כבר זרה לעצמה.

כבר שנים שהיא לבדה,
בעולם לא מוכר ואין לה דבר.
את עצמה היא כבר לא מכירה
גופה כבר אינו שלה.
נשמתה אבדה ברגע שנכנס בדלת,
הביט בעיניה את בגדייה הסיר מעלייה,
ופרץ אליה.

כל לילה שהיה אליה חודר,
הייתה מתנתקת ולמחרת חוזרת,
לאותו כלי נגינה שלה, עצמה,
שכל עובר ושב מנגן דרכה.
וכעת את החיים כבר שכחה,
וכלי נגינתה כבר איננו שלה.

מתהלכת כמו רוח רפאים.
ללא גוף,ללא שם, ללא פנים.
רק נשמה, אבודה,
שטעתה בדרכה,
ואבדה בעולם החיים.

ואת שירייה כעת מנגנת הרוח...
ולא היא עצמה,
ואולי שהדם יזלוג מעיניה לתוך תוכה,
אולי כאשר ליבה יחדל מלכת,
אולי אז תוכל לשמוע שוב את אותה מנגינה שניגנה בשבילה השלכת.