עוצמת את עיני
אתה אוחז בידי,
נדמה שהעולם שונה.
אתה מחבק אותי,
נדמה שהעולם אמיתי.
שערי מתפזר ברוח,
האוויר נקי, ריחו עדין,
נוצרת אשליה שהוא כשבר כלי.
ידיך עוטפות אותי,
אוחזות בי בחוזקה
וליבי הולם.
אני רוצה לצעוק - עזה כמוות האהבה
קולי נדם.
רגליי וידיי קפואות,
הזמן עוצר מלכת.
שפתיך קרובות,
נוגעות,
מלטפות,
מתקרבות לאוזני ולוחשות תפילה.
תפילה אודות נפלאות הבריאה,
תפילה אודות פלאי עולם.
העולם מחליף צבעו.
מילותיך מצטיירות לתיאור ממשי בראשי
וכעת גם בעיניי.
העולם יפה,
הים עמוק... עמוק,
מימיו כחולים
ונדמה כי זוהי אשליה,
ופלא זה אינו קיים.
רוצה להיכנס ולרוץ בין הגלים
גופי כמאובן.
אתה קרוב,
נושף נשמותיך בעורפי,
נוצרת מנגינה והעולם רוקד על פיה.
מתבוננת בשמיים;
כל כך הרבה אור,
עומק,
תכלת ולבן, צבעי אושר.
נדמה כי העננים הם תושבי המקום,
תושבי העולם הקסום והפלאי המתקיים בשמיים.
אתה נותן לי פרח,
טהור.
נראה כאילו נקטף היישר מליבי.
אתה קרוב מאוד..
שפתיך מתקרבות אליי, נוגעות לא נוגעות.
קפואה.
נשמתי מרקדת,
תחושה לא מוכרת.
שפתיך נוגעות בשפתיי,
זוהי הפעם האחרונה, פגישה אחרונה.
אני חייבת זאת לעצמי.
אוחזת בפרח בחוזקה, מסרבת להרפות.
מנסה להיזכר ולחדש זיכרונות שקדמו לך.
מביטה בך, בבבואת עינייך - משתקפים פלאים,
עולם קסום.
ליבך לוחש אלה, ונושם את מראות העולם.
רוצה גם...
אך הגיעה העת לחזור,
הגיעה השעה לחיות.
פוקחת את עיניי
דמעות זולגות עד בלי די
כמעין ערפל המכסה אותן.
גופי עודנו משותק.
מביטה סביב;
האוויר קר,
ריקני,
הים רחוק,
עמוק ומאיים להטביעני,
פוחדת...
זורקת את הפרח לכיוון השמיים,
שלפתע אפורים ומלאים עננים,
עננים חלולים בעולם של כלום.
חוזרת התחושה בגופי,
גופי נע,
זז,
רעד חזק מאיים להפילני,
נשמתי מתעוררת, כאש הבוערת בעצמותיי.
שוב מסתכלת סביב
ומזה שנים לראשונה בחיי
נושמת... |