באתי לקחת אותו משדה התעופה. הרגשה מוזרה של ציפייה ופחד הציפה
את כולי. כבר חודשיים שלא ראיתי אותו. בזמן שחיכיתי באולם
הגדול תהיתי אם הוא השתנה. אם הוא עדיין אוהב אותי. וכשהמחשבה
הזאת עלתה מחקתי אותה מיד, כי לא יכול להיות שכל כך הרבה השתנה
בחודשיים האחרונים. נכון? אני לא השתניתי בחודשיים האחרונים.
ראיתי בלוח הגדול באותיות אדומות וגדולות שהטיסה שלו כבר נחתה.
זה עניין של בערך חצי שעה עד שניפגש שוב. אחרי 23 דקות לפי
השעון שהוא קנה לי בפעם הקודמת שטס, הוא יצא משם. נראה די עייף
מטיסה של 11 שעות בכיסא ממש לא נוח. כשהוא ראה אותי הוא חייך
את אותו חיוך ילדותי שאני כל כך אוהבת. העיניים שלו נצצו
והגומות שלו קרצו. התקדמתי לכיוון שלו. הוא עזב את העגלה
שהייתה עמוסה במזוודה מלאה ביותר, שני תיקים וארבע שקיות.
חיבקתי אותו חזק, הוא התכופף אליי כי ככה זה כשהוא גבוה ממני
בערך ב-30 ס"מ. "איך היה??" שאלתי בהתלהבות, כשאני סוף סוף
קולטת שהוא לידי. "בבקשה, בואי נעוף מכאן, אני אספר לך הכל
בדרך". עזרתי לו עם השקיות והוא לקח את המזוודה ואת התיקים
החוצה, שם תפסנו מונית. הנהג עזר לנו להכניס הכל פנימה ואז
נכנסנו בעצמנו. בדרך אליו הביתה הוא שם עליי ראש, ואמר לי בשקט
"אין לך מושג כמה התגעגעתי". חייכתי אבל לא יכולתי שלא לחכות
להגיע כבר אליו הביתה, לא רציתי לנהל איתו שיחה בשעה שנהג
המונית המעוניין גם ככה מסתכל עלינו ומחייך חיוך חשוד. השוער
פתח לנו את הדלת, וגם עזר לו להביא את המזוודה ואת התיקים עד
המעלית. הצטופפנו יחד איתם אבל הגענו לקומה 12. הוצאנו את
הדברים בקושי ואז התחיל החיפוש אחר המפתח של הבית, כי כמובן
שאף אחד לא היה שם. אחרי חיפוש בשני תיקים הוא מצא אותו,
ונכנסנו. עזרתי לו להעלות במדרגות את המזוודה ואת התיקים לקומה
השנייה של הדירה. את השקיות הוא שם לכל אחד מבני המשפחה שלו על
המיטה, ואת השקית הרביעית הוא העלה למעלה. התיישבתי על המיטה
שלו. מסתכלת עליו ועל המבט המבולבל שלו שסורק את החדר שלפני
רגע היה מסודר, ועכשיו נראה כמו לפני עזיבה. אחרי כמה דקות של
סריקה הוא החליט לוותר, הזיז קצת את המזוודה כדי לא ליפול
ממנה, ובא והתיישב לידי על המיטה. הוא הסתכל עליי לכמה שניות.
"אני לא חושב שראיתי אי פעם עיניים כאלה". חיבקתי אותו חזק.
אחרי כמה דקות של סיפורים לא ממוקדים על ניו יורק, הוא קם
מהמיטה והביא את השקית הרביעית. "זה בשבילך", הוא אמר וחייך
במבט של "אני יודע שתאהבי את זה". הוצאתי מהשקית קופסה בצבע
תכלת עם סרט לבן. הזזתי את הסרט ופתחתי את הקופסה. בפנים היה
דיסק, ועליו נייר רך, זוג עגילים ושרשרת עם האבן הכי יפה
שראיתי. "זה הדבר הכי יפה שקיבלתי בחיים שלי". "אני שמח שאת
אוהבת את זה". קמתי אליו וחיבקתי אותו חזק, הוא הוסיף נשיקה על
המצח, כמו שהוא יודע שאני אוהבת, והוביל אותי יחד איתו חזרה
למיטה. "את תסלחי לי אבל אני עייף כמו שמזמן לא הייתי". הוא
אמר ונשכב שם. מסמן לי לבוא לידו, מסתכל עליי עוד כמה שניות
ועוצם עיניים. אני חושבת שתוך פחות מדקה וחצי הוא כבר ישן.
נשארתי לידו עוד כמה דקות והסתכלתי איך החזה שלו עולה כשהוא
נושם. ואז הסתכלתי על העיניים שלו שהיו עצומות וכל כך שלוות.
הרגשתי כל כך בטוחה פתאום, רק לדעת שהוא חזר ושהוא איתי.
נשכבתי לידו, בלי להזיז אותו, עצמתי עיניים ושחזרתי את הפעם
האחרונה שראיתי אותו. הייתי בלחץ מבחינות, הוא היה כולו ארוז
ורק חיכה כבר לסיים עם הכל ולעלות למטוס. אני זוכרת שכשהבאתי
לו את מכתב הטיסה, הוא הבטיח שיתקשר אליי ברגע שיוכל. ואני
זוכרת שהוא לא רצה להגיד לי "להתראות" אלא להתייחס לזה כאילו
כבר מחר נתראה שוב. אני זוכרת גם שכשלא הסכמתי להסתכל עליו
לכמה שניות כי הרגשתי את הדמעות באות, הוא אמר לי "תפסיקי, אני
רוצה חיוכים. זה כולה חודשיים". ואז, משום מקום, הוא נישק
אותי. לאט ואמיתי. "תבטיחי לי שתחשבי קצת על כל מה שהיה בינינו
בחודשים האחרונים".

ה'כולה' חודשיים האלו עברו כל כך לאט, מלאים במחשבות, שחזורים
ובעיקר קושי. קושי לעכל מה בעצם קורה לי. ופתאום הוא כאן.
הבעיה היא שעוד מעט הוא יתגייס, וזה כבר לא יהיה אותו דבר.
לא שמתי לב אבל גם אני נרדמתי. אחרי כמה שעות הוא העיר אותי.
"בואי, אני אקח אותך הביתה שלא ידאגו". הוא היה עירני והספיק
אפילו להתקלח. בדרך אליי הוא הבטיח לי שהוא יוריד את התמונות
למחשב, ושניפגש ושהוא יספר לי הכל כמו שצריך. הוא היה שקט מאוד
בשאר הנסיעה והרגשתי מוזר. "קרה משהו?" שאלתי קצת לפני שהגענו
אליי. "אני צריך להבין שזה נגמר?" "אתה חייב להבין שקשה לי עם
זה..." לא הספקתי לסיים והוא קטע אותי בתנועת ראש ואמר "את
יודעת שזה לא מה שרציתי לשמוע, נכון?" לכמה שניות פשוט הסתכלתי
על הרצפה של הרכב. אני לא חושבת שיש משהו שאפשר לעשות. המרחק
עושה את שלו, וזה קורע גם אותי... כשהגענו אליי הוא הסתכל
עליי. "אל תרגישי רע, את יודעת שאני לא כועס. רק קצת עצוב
לי".
החיבוק שקיבלתי באותו מפגש היה רחוק מלהיות חמים ואוהב כמו
החיבוק בשדה. הוא היה קריר ועצוב.
עליתי למעלה והתחלתי לבכות לכרית. כנראה שככה לב נשבר.

עכשיו כשאני חושבת על זה, אני יודעת שהלב שלי נשבר. נשבר
מלראות אותך סובל ככה. נשבר מהלרגיש ככה.
אני יודעת שאתה פה, ואני רק רוצה שתדע, שאתה תמיד השמש שלי.
ואני אוהב אותך... תמיד!