נוסע בכבישי הגולן הריקים. ריקנות שחורה עוטפת אותי מכל
העברים. חודרת דרך חלונות הרכב.
חותך את הרוח המישורית במהירות שהייתה גורמת למסה לאבד מגודלה
אילו הייתה מצייתת לחוקי היחסות, ולהורים שלי לחטוף התקף לב.

מדי פעם מבחין בארנב מקפץ מצידו האחר של הכביש לצידו השני.
במהירות. משל היה הכביש נהר שורץ תנינים. אבל הארנב, אני מניח,
לא ראה תנין מימיו. גם אותי הוא לא ראה מימיו, כך אני מסיק
ממבטו הסקרן הננעץ בעיני לאחר שסיים את החצייה המסוכנת כחתיכה
אחת.
כשהריקנות, שהתפוגגה עם מבטו רב המשמעות של הארנב, מתפשטת שוב,
אני נותן למוזיקה למלא את החלל בגלי הקול שמכשיר הסי די מפיץ
דרך החלון הפתוח למרחבים, הפעם מככבים הפיקסיז, שנות השמונים
בהתגלמותן.
שירים על גל של השחתה. גם אני כבר מדמיין את הסוף שלי כאן,
מלוכלך מדם, על ההגה, ראשי שמוט קדימה, אולי נוגע בזכוכית
האולי מנופצת. פצוע קשה, אחר כך כבר לא מרגיש, ואז זה כבר לא
באמת משנה.

בהתחלה ימצאו אותי שומרי בקר, הם יבחינו במסגרת שגרת סיורם
ברכב נטול אורות.
מייד יסיקו כי יש כאן מקרה מובהק של גניבת עגלים צעירים מהעדר.
הם יהיו שניים כשימצאו אותי, האחד עם הכובע הבולט על רקע
הלילה, ינסה להניא את חברו משלוף אקדח, והוא יהיה גם מי שיסיק
שלא ייתכן ששודדי בקר משתמשים ברכב שנראה כך. אבל הוא לא יהיה
לגמרי בטוח, לכן ימשיך להביט סביב ולהתייחס לפרשייה בזהירות של
מקרה גניבה.

הם לא שמעו את הבום מפלח השקט, כשפגוש הרכב ננעץ בגזע העץ.
אבל עכשיו בהתגנבות יחידים מלאת אדרנלין ותחושת נקם בשל תפיסת
האחראים לדילול העדר שלא כדרך הטבע, והענשתם, הם יבחינו כי
הרכב פגוע בחזיתו.
בהתחלה כמובן יחייכו, בעיקר ההוא בלי הכובע, עם הגופייה, על
סופו הראוי של הגנב שהגיע מן הסתם מטובא או מאחד מהכפרים
הערביים באזור כדרכם של גנבי בקר, ובא על עונשו בידי האל עצמו
שעל מצוותו עבר.

לאחר מכן, כאשר יבחנו בחשש את פנים הרכב, יבחינו בי מוטל שמוט
ראש שאיבד את צלמו.
אני בהיר כמו ענני הנוצה האחרונים שמתפנים כדי לחשוף בפני
המתרגשים את צחור השלג הקר.
מאבטחים בשדות תעופה מסרבים לבדוק לי את התיק גם אם צורתו תהיה
כשל פצצת אטום.
וגם מבעד לדם אי אפשר לטעות בי ולחשוב שאני בן מיעוטים.

ייקח להם זמן מה לעבור מכוננות הנקם, להבנה שמדובר בתאונה,
ושהנקמה צריכה לפנות את מקומה לסוג של עצב, או לרגש הזה שמקפיץ
אותך לעשות משהו בשעת חירום לילית.
אחרי התעשתות קצרה הם יקראו למשטרת קצרין שיושבת לה בד"כ חסרת
מעש על כבישי הכניסה לעיר הזעירה, ועסוקה בחלוקת דו"חות
לעוברים ושבים העוברים את גבולות המהירות המותרים על פי החוק.

היא תגיע בעצלתיים, תהבהב לסירוגין אורות כחולים וחושך על פני
מישורי הגולן הריקים.
ילדים משחקים בישובים הקטנים יבחינו באורות ובסירנה, ויקטעו את
משחקם למשך דקה של שתיקה מתבוננת "ילדים, חיזרו מיד לשחק, יש
דברים שאתם ממש לא צריכים לדעת".
הם יחזרו למשחק, המציאות איטית מידי בשבילם, וכל עוד הם
צעירים, הם צריכים לשחק את החיים עד תומם.

השוטרים שירדו מהניידת תוך פתיחת דלתות מתואמת, סטייל סרטי
המאפיה, יקבעו מיד שהייתה זו תאונה. "בטח נתקע בחזיר בר, או
בפרה. מסכן, לא שם לב." יקבעו במקצועיות מנוסה, למרות שלא
יבחינו כלל בראייה בדמות חיה דרוסה.

אחד מהם יוציא מתיקו קופסת מרלבורו לייט ויעשן, השני ישלוף
מוטורולה ויודיע בקוד משטרתי על מותי. הוא לא צריך קביעה של
רופא מוסמך. הוא יודע לזהות מניסיונו כאשר הקורבן מת, לפחות זה
מה שהוא יאמר לאחד משומרי הבקר, בוגר קורס מד"א, שבטרחנות שלא
מתאימה לחירומיות האירוע יטרח להזכיר לו את הנהלים המקובלים.

הגולן הוא מקום קטנטן, אנשים בו מעט, והקשר ביניהם חם. כולם
מכירים את מספרי הטלפון של כולם בעל פה כמעט, כמו את שמותיהם
הפרטיים.
כל הפסטורליה הדמיונית הזו תסייע לידיעה לעשות את דרכה לאוזני
הוריי, שיהיו בהלם למשך דקות ארוכות ואת השאר אני לא מרשה
לעצמי אפילו לדמיין.

הם לא יגיעו למקום האירוע. וטוב שכך. נהג האמבולנס המיומן,
המנוסה במקרים כאלו יסחט את הדוושה עד תום. הוא יידע שאני מת
לגמרי, אבל נסיונו אשר מורה לו להפוך ספק לוודאי, וחסרונם של
המקרים הדומים בזמן האחרון, הם שיורו לו להגיע למקום במהירות
כזו שרק כביש הגולן הפתוחים מאפשרים. בלי רמזורים ובלי מכוניות
מיותרות מתפנות במהירות לצדדים.
הוא יערבב את הכחול שמהבהבת המשטרה על ערבות העשב של הגולן עם
אדום גבוה תדירות, והגבעולים היבשים ינצצו חזרה לעבר הרקיע את
המסיבה הזו. חגיגה לעיניים שאינן יודעות את אשר התרחש.

כל אנשי היישובים הסמוכים, יבטלו משיממון הערב, ויעסקו
בניחושים פראיים שיסבירו את מקור הצבועונות בלב השטחים
השוממים.
אתם לא צריכים לנחש, הייתי אומר להם, מחר תקבלו הודעה מסודרת
ללוויה על לוח המודעות שלכם, אני מניח שרובכם לא תתייצבו, גם
לא ממש אכפת לי. אני כבר מת. עכשיו תורכם לעשות מה שטוב לכם.

השיר מסתיים לעבר השיר הבא. והלילה ממשיך ריקני.
יש אנשים המבלים עכשיו במסיבות עד מחר בבוקר. מסיבות טבע
בחורשות השוממות ליד בנימינה או ליד איזה הר מואר כוכבים בנגב.
אקסטזי. אקסטאזה. טירוף חושים.
אולי אפילו מין מזדמן עם ההיא עם הקישוט הזרחני על השיער
והתלתלים שיושבת בצד ומביטה, סקס לאה וחסר כוחות מחמת עייפות
המסיבה. לא. אין מצב. היא לא מעוניינת. אפשר לקרוא את זה
בזוויות עינה.
יש כאלו המתהפכים במיטתם בשל חום הקיץ מנסים להמשיך את החלום,
שזה עתה הוצאו ממנו בכפיה.
ישנם כאלו שסתם יושבים ובוהים בלילה הזה, מנסים לדלות מנבכי
מוחם חומר ליצירתם הבאה.

אני נהגתי לעבר המוות וחזרתי. וזה מספיק לי עד כדי כך שאני
מרשה לעצמי לעצום עיניים ולהירדם.