הטיסה ארכה 17 דקות ושלושים ואחד שניות. זה מה שקורה כשיש
פקקים. פרומו נחת ליד בניין מגורים גבוה. זה היה בניין ישן,
מהראשונים שנבנו בעיר והצבע התקלף מהקירות. הדירות היו שייכות
בעיקר לזקנים, לסטודנטים ולאנשי עסקים, שסוף סוף מצאו מקום שבו
האשה לא תפריע להם עם המאהבת. בכל מקרה, פרומו עלה לקומה
השלישית ודפק על הדלת שעליה היה כתוב: "כאן גרים בכיף: אל
תיכנסו!" לא הייתה תשובה. פרומו דפק על הדלת בשנית, מתפתה
לוותר ולאכול את הפיצה בעצמו. הוא לא היה צריך לאכול כדי
לחיות, אבל אלוהים פיתח את המלאכים עם קיבה ורעב בכל אופן,
בגלל שאף עבודה לא נעשתה כשלא הייתה הפסקת קפה לייחל אליה.
לאחר שדפק בשלישית, שמע מאחורי הדלת קול חבטה מעומעם. אחר כך
נשמעו מלמולים ולבסוף נפתחה הדלת ואיתה ענן עשן סמיך ואיש
צעיר, בשנות העשרים, שיערו ארוך ובלונדיני, שהריח כאילו לא
הבין את הקונספט של 'מקלחת'.
- "תומר... " הוא אמר בקול מחוספס וישנוני, "תומר... יש פה
מלאך..."
פרומו הסתכל עליו במבט של הערצה. "אתה מאמין באמת שאנשים לא
האמינו שאני מלאך? הנה סוף סוף בנאדם נורמלי! איך קוראים לך?"
- "שרון... אתה עם הזה?"
- "הזה מה?"
- "ההוא... שהביא את... הדבר..."
פרומו חייך וענה, "בטח. במקרה הבאתי גם פיצה. אמכור לך אותה
תמורת 52 שקלים חדשים, לא כולל טיפ!"
- "תומר..." התחיל שוב האיש, "תומר... איפה הכסף?"
נשמע עוד קול חבטה עמום מתוך הבית ושניות לאחר מכן יצא מאחר
החדרים איש מבוגר יותר, בשנות השלושים לחייו, שעיר במיוחד,
לבוש בחצאית טוטו ורודה.
- "כמה פעמים אתה צריך לשאול? הכסף בכיס המחורבן שלך! וקוראים
לי תמירה!"
- "טוב, תומר... אתה! ההוא, זה... נו! פיצה."
פרומו בהה בשניהם, שם לב לכך שהוא בוהה בהם וחזר לעשתונותיו,
"כן, אני עם הפיצה, יש לך כסף?"
- "כיס... כסף..."
פרומו החליט לרחם על האיש המסכן והוציא שטר של מאה מהכיס שלו.
- "כמה אתה רוצה לתת טיפ?"
- "חבר טוב... כסף... הרבה... קוראים לך?"
- "לי קוראים פרומו, נעים להכיר!" פרומו הושיט את ידו. האיש
הביט בו במבט מזוגג, עזב את הידית של הדלת כדי ללחוץ איתו
ידיים, ונפל עם הפנים על הרצפה.
תומר, או תמירה - אם תרצו, נהם בעצבנות וצרח, "נמאס לי כבר
מהמסומם הזה! הוא רק לוקח ולוקח ולוקח ולא נותן לי כלום! גם לי
יש צרכים! גם אני רוצה רומנטיקה! אני היחידה פה שעושה משהו
בבית הזה ונמאס לי, אני עוזבת!"
תומר חזר לחדר, ויצא משם במהרה עם תיק צד אדמדם.
- "אה, ואתה יכול לשמור את העודף, חמוד", אמר, וברח בדילוגים.
פרומו נשאר בפתח הדלת, מחזיק בקרטון הפיצה, תוהה.
מצד אחד, חשב, הוא מן הסתם לא ישים לב שגם הפיצה וגם הכסף
חסרים. מצד שני, זה לא יהיה ממש נחמד מצידי.
בחיי, הצד השני לא כל כך משכנע. מצד שלישי והמאיים משני
האחרים, אריק בטח מסתכל אז לא כדאי שאתנהג בגסות.
פרומו החליט שכיוון שהוא ושרון חברים טובים, כפי ששרון אמר
לפני שנפל על הרצפה, אין סיבה שהוא לא יתחלק איתו בפיצה.
הוא פתח את הקרטון, לקח משולש וזרק את הקרטון על גבו של שרון.
- "להתראות!"

בינתיים, בפיצריה, איש נכנס לפיצריה. האיש לבש מעיל עור שחור,
נעליים שחורות, גרביים שחורות, כובע שחור, חולצה שחורה,
מכנסיים שחורים ו... הבנתם את הנקודה. הוא היה מצטייר כאדם
חשוד ומסתורי אלמלא זה היה נדוש ולא מעניין. הוא ניגש בצעדים
דרמטיים לדלפק המכירה ושאל בקול צפצפני, "תגידו, יש לכם עוגת
גזר?"
המוכרת הסתכלה עליו במבט שהיה אומר לגבר בדייט שיברח עם הזנב
בין הרגליים ואמרה "לא. כאן זה פיצריה. מלשון פיצה. רוצה
פיצה?"
- "לא", הוא אמר באותו קול צפצפני ושלח את ידו לכיס הפנימי של
המעיל. זו הייתה תנועה שהייתה מזניקה את המוכרת לצלצל למשטרה
אלמלא גם זה היה נדוש. הוא הוציא מכיסו תמונה מקופלת, פתח אותה
והציג אותה למוכרת.
- "ראית אותו?" הוא אמר והצביע על דמות בתמונה.
- "כן, הוא שליח הפיצה החדש שלנו, פרומו. אתה רוצה להשאיר לו
הודעה?"