היא מתעטפת לי בתוך עצמה.
נאחזת בקיר.
אני נוגעת בכתף שלה קלות,

חמימה ורועדת.
"מה קרה?"

וכל הבעיות כנהר ללא מעצורים
נשפכות,
ניתזות עליי,
והטיפות הרעילות מתמוססות

בפניי ומתאדות בחזרה ללחיה
הדומעות בעל כורחן.

לא אשמה
 לא אשמה
   לא אשמה

היסטריה מבפנים,
סערת חנק וגלי ענק של דמעות

מה אעשה איתך?

אגיד שיהיה בסדר.

ואלוהיי מביט בפניי
ואני כמוך.

לבחורה ההיא שמסיימת תואר בטכניון, הקטנה והבוכה, הלוואי והיה
לי הכוח להפוך כל דבר לבסדר. אבל החיים ממשיכים. זאת אני, ההיא
שהיה לה אכפת בשיעור צרפתית.