אני לבד. אני לא באמת לבד. אני בעצם מוקפת אנשים שכביכול
אוהבים אותי. אבל בעצם, אני לבד. כי הם לא כאן, לא כאן בשבילי
זאת אומרת. הם פה איתי. הם מתקשרים איתי כדי להעביר את הזמן.
אבל לרוב. אני לבד.
כואב לי שהם לא באמת חושבים עלי, ולא באמת רוצים לטובתי. נמאס
לי להיות חלק ממשהו ולא באמת להיות חלק ממנו. ועכשיו עם יום
ההולדת מתקרב. את יודעת שהם ירצו לארגן משהו בשביל לחגוג. ובכל
פעם שמישהו יגיד לך "יומולדת שמח" או יביא לך בלון ומתנה את
יודעת שזה לא בגלל שאכפת להם שהיום לפני 14 שנים נולדת. את
יודעת שזה רק כי הם לא רוצים לצאת מניאקים.
כולנו. אני, אתה, הוא והיא. כולנו למעשה צבועים פוזאיסטיים.
כולנו נמצאים כאן בשביל לשמח אותנו ורק אותנו. כל המעשים שלנו,
המאמצים שלנו, בעצם הכל מסתכם בשני דברים: איך זה ישפיע עלינו
חומרנית? ואיך נראה בעיני הזולת?. אני לא רוצה להיות חלק מכל
זה יותר. ובכל פעם שאני מקבלת תחושה כזאת אני נזכרת בגודל
היקום.
הוא מורכב ממליוני גלאקסיות. שמורכבות ממיליוני כוכבים כל אחת.
ובגלל שאנחנו כ"כ זניחים ביקום הזה אנחנו גם מאבדים את החשיבות
שלנו בינינו לבין עצמנו. ובגלל שאנחנו לגמרי לא חשובים בעיני
העולם והיקום אנחנו מפתחים חוסר ביטחון ופחד שגורמים לנו לפעול
כמה שיותר, בכדי להשאיר את חותמינו במקום שבקרוב מאוד לא יהיה
יותר. הקמת משפחה, ילדים, עבודה, לימודים הכל זה כדי לערום
לזכותנו מספר זיכרונות עלובים שישארו למעט זמן אצל מספר עלוב
של כאלה שקראנו להם אהובים וקרובים. אבל מכל הפחד הזה אנחנו
בעצם גורמים לנו להישאר תמידית...

                                     לבד