היא חייכה,
ענדה חיוך של אהבה,
חיוך אמת של ילדה תמימה ומאוהבת,
זה החיוך הראשון,
החיוך שהיה לסימן כי האמינה באהבה,
כי האמינה שהיא קיימת גם בעולמה,
בזכותו.
כי היה לה למכוון רגשותיה,
היא הייתה כשעון ללא מוצא
עד שבא וכיוון מחוגיה אל לבו.
הוא אטם דמעותיה בחדרי חדרים
עזר לה למצוא את האושר בין סערת רגשותיה
עזר לה להסיר את סדין הבושה בעזרת חיוכה,
אותו חיוך הראה כי ידעה אושר בזכות אהבתו.

והיא לא פחדה,
הרגישה בטוחה, כי גם אם תמעד
היא בין זרועותיו,
תמיד עומד מאחוריה.
ולא הרגישה כלואה בחיבוקיו,
נתן לה להרגיש כפרפר חופשי אל העולם.
אינה חששה להיכשל לצידו,
כי אינו שפט אותה, רק אהב ותמך - כמו שתמיד חלמה.
נראה לה כעולם מושלם,
כאילו עולם פועל סביבה ורוצה בטובתה,
עולם שפועל לפי חיוכיה או דמעותיה,
עולם שהוא בתוכו,
תמיד איתה, תמיד בליבה.

ועדיין בין חיוך של אהבה לחיבוקיו האוהבים
הפחד היה טמון בה,
קבור עמוק בין רסיסי האושר שבה
פחד שלא רצה לעזוב אותה,
פחד שתמיד רצתה להלחם בו, לנצח אותו.
היא חששה,
שאולי מושלם-
זה מושלם מדיי...