כשהעוצמה קורעת את המוח עד לתאים הקטנים שבו,
כשהאהבה, השנאה הרכה, חותכת את הלב ומקיזה את דמו לכל
הכיוונים, שיתמוסס באוויר,
ואז אנשום אותו,
וריאותיי יספגו אותו, ייחסמו וינסו להוציא אותו אך לא יוצא מהן
כלום חוץ מחרחורים גסים, ליחה מזוהמת ופירפורים של גסיסה,
והעיניים יוצפו במים שורפים,
וינקו את עצמן מהקרינה שספגו במשך כל השנים,
כשהרגשות ההכי חזקים ישלטו ויתפרעו בתוך הגולגולת ויפוצצו אותה
מבפנים,
וכל מה שייצא תהייה אנקה חלושה של ניסיון לבכי מר, שיחתוך את
שיגרת המוות, אך היא נסוגה אחורה, היישר אל תוך הלב שלי, חזרה.
ניסיתי להוציא אך זה רוצה להישאר בפנים.
חושבת על כל מה שפעם הטריד.
זה כל כך קטן לעומת הכוח הזה ששוכן בתוך גופי החלש ומאיים
לשרוף אותו לעפר, לטינופת.
כל הטירוף הזה מחורר את איבריי הפנימיים לטיפת מים והופך את
עיניי לחורים לבנים וריקים, התחלה של המסת הקליפה.
וכל נקודת דם זעירה עשויה להתקיף אותי בשיגעון שאין לו הקלה
עצומה ופחד שאין לו תיאור.
כשכבר חשבתי שאין ביכולתי להרגיש.
והמערבולת הזו סוחבת אותי מרחק שנות אור קדימה, אחורה, למטה,
למעלה.
מטביעה אותי במים עמוקים מדי בשביל יד קצרה,
מעלה אותי אל מחוץ לקליפת היקום, גבוה בשביל שמשהו ימחץ אותי
אי שם.
גוררת אותי הרחק מכל הדברים המזעריים והמרגיעים שפעם היו שלי,
שפעם היו אני.

והכל נפסק. המערבולת נדמה, העוצמה פגה. התמוססה באויר המזוהם.
והשקט שוב מקפיא את התודעה.
כמו יד שנשלחת היישר אל תוך המוות, אל תוך השחור, ומוציאה אותי
משם. מחזירה אותי אל הרוגע.