ביום ראשון הגעתי לכיתה וחיכיתי שההסעה של איתי תגיע. ישר שהם
הגיעו הוא בא אלי, לפני שהספקתי לבוא אליו. הוא אמר לי ברצינות
שאנחנו צריכים לדבר. הסכמתי איתו ויצאנו מאחורי הכיתה. בחיים
לא ראיתי אותו כל כך רציני. עצרנו, איתי התחיל לדבר: "אני חושב
שאנחנו לא עושים כלום ביחד ולא ככה דמיינתי את החברות שלנו..."

לא נבהלתי, "אז אפשר לצאת עוד פעם אם אתה רוצה. זה בדיוק מה
שגם אני חושבת, שאנחנו צריכים לצאת יותר ולבלות." אמרתי. אבל
איתי היה די נעול על דעתו "לא. אני רוצה שניפרד!" הוא אמר
ברצינות והחלטיות. "אבל למה?" שאלתי בבהלה. "אמרתי לך. אני
חושב שהחברות שלנו לא שווה הרבה ולא לזה ציפיתי" הוא ענה, "טוב
עכשיו אני הולך. התחיל השיעור". איתי פנה לכיוון הכיתה והלך.
אני הייתי בהלם ולא עיכלתי את מה שקרה לפני רגע. נכנסתי לכיתה
והתיישבתי במקום שלי. שקד שישבה לידי שאלה למה איחרתי. אמרתי
לה שאיתי נפרד ממני והתחלתי לכתוב לו פתקים. שאלתי אותו למה,
אולי חמש פעמים. אבל הוא אמר את אותו הדבר והיה מאוד החלטי.
בהפסקה סיפרתי לחברות שלי, למרות שלא קלטתי בעצמי שזהו, איתי
כבר לא חבר שלי.
מאותו היום כל הזמן ניסיתי לשכנע את איתי שנחזור להיות חברים.
אבל כלום לא שכנע אותו... האשמתי את עצמי בפרידה. למה לא
התקשרתי אליו? ולמה לא יזמתי דברים? אני סתם ביישנית
מטומטמת... ובגלל זה איבדתי את הדבר הכי חשוב לי... את איתי!

עבר חודש והגיע החופש הגדול. בחופש לא יצא לי לפגוש הרבה ילדים
מהכיתה וגם לא את איתי. כל החופש הייתי אצל דודים שלי או
שהייתי בבית... מול הטלוויזיה!
נגמר החופש ושמחתי שחוזרים לבית ספר. רציתי כבר לראות את איתי!
התגעגעתי אליו!
התחיל היום. התארגנתי והלכתי לבית הספר. לא ראיתי את איתי כל
היום והייתי בטוחה שהוא יבוא למחרת... אבל הוא לא בא. המורה
ביררה וסיפרה לנו שהוא ומתן עברו ל"נופי גולן" ביחד. וגם
אלירן, ה"ערס" של הכיתה.
התעצבתי מאוד אבל חשבתי שככה אני אשכח אותו סוף כל סוף. אבל לא
הצלחתי לשכוח! זה קשה לשכוח את האהבה הראשונה...

בשנה הזאת ניסיתי לשנות קצת את התדמית שלי ואת איך שאני
מתלבשת. הצלחתי בזה אבל זה לא עזר... אף אחד מהכיתה לא שם לב
לזה.
אני ומיכל, חברתי הטובה ביותר, כל הזמן רבות. על כל מילה שניה
שלנו אנחנו רבות ואני כבר לא יכולה לסבול את זה. לכן התרחקתי
ממנה קצת ואני מנסה למצוא לי חברות אחרות.
חוץ מהמשפחה, הדבר היחיד שנתן לי כוח כשאני עצובה ומבואסת הוא
הכלב שלי, רובי. איתו שיחקתי וזה הצליח להשכיח ממני הכל. כאשר
שיחקתי איתו הייתי שמחה... הוא חווה איתי את הרגעים הכי עצובים
שלי, אבל גם את הרגעים הכי שמחים שלי. הוא היה בין אלה שהכי
חשובים לי בחיי.
אבל יום אחד הוא התחיל ללכת אחרי נקבה, בעונת הייחום. בפעם
הראשונה הוא נעלם לנו לשלושה ימים בערך ובכינו הרבה מאוד.
בעיקר אני. אבל בפעם השניה הוא נעלם וכבר לא דאגנו. חשבנו שהוא
יחזור, כמו בפעם הקודמת...
כבר עבר יותר מחודש מאז שהוא נעלם. עשינו הכל כדי לחפש אותו.
תלינו כרזות, צלצלנו לכלביות וערכנו חיפושים בשטחים... אבל
כלום, רובי לא חוזר. למרות שהתקווה אצלי עדיין לא נעלמה אני
יודעת שיש סיכויים ממש קטנים שהוא יחזור. אני מאמינה בסיכויים
האלו... כל פעם שאני שומעת כלב נובח אני יוצאת לראות, אולי
רובי חזר. אבל הוא לא שם. זה כלב אחר...
הכל בגלל שלא סירסנו אותו... בדיוק כמו מה שקרה עם איתי... זה
בגללי. בגלל שלא התעקשתי! אני מטומטמת... ובגלל זה איבדתי את
שני הדברים החשובים שלי...
כבר אין מה לעשות... פספסתי את הרכבת...