באותו היום, אחרי הערב המדהים שחוויתי עם החבר שלי, איתי, לא
יכולתי שלא לחלום בהקיץ. כל אותו היום שקעתי בחלומות... בעננים
רכים של אושר. הייתי פשוט מאושרת ולא הפסקתי לחייך!
אבל היום הזה עבר. אחריו עוד יום, ועוד אחד, ושבוע, וחודש...
ובכל הזמן הזה אני ילדה מאושרת שמחייכת בלי הפסקה, אבל
ביישנית. בדמיוני אני מדמיינת שאני מעזה להעמיק את הקשר שלי עם
איתי ולהגיע לפתיחות מלאה ולמצב שנתנשק ונעז לעשות הכל, ביחד.
אבל כל זה רק בדמיון שלי. במציאות אני ואיתי בקושי עושים דברים
ביחד. אנחנו רק מדברים מדי פעם, או נותנים נשיקה על הלחי. אבל
חוץ מזה כלום!
חשבתי שהבעיה היא יותר אצלי מאשר אצלו, למרות שגם הוא לא מנסה,
או יוזם משהו ביחד. אני זאת שיוזמת, אבל מעט... בגלל המבוכה.

כבר עבר היום לציון שני חודשים של חברות, אבל הפעם לא עשינו
משהו מיוחד. אותו החודש היה לחוץ בבית הספר. התאמנו להצגת
השורשים ואיתי ואני תכננו לרקוד ביחד באחד הריקודים של ההצגה.
לי היה תפקיד מאוד ראשי בהצגה והייתי לחוצה מאוד. בחודש הזה
התרכזתי בעיקר בהצגה ולא באיתי, אבל בכל זאת דאגתי לדעת עם מי
הוא רוקד בריקוד המרכזי, אותו לא יכולנו לרקוד ביחד. הוא רקד
עם חברה טובה שלי. נרגעתי מזה שהוא לא רוקד עם גל, אבל עדיין
קצת קנאתי בחברה שלי.

הגיע השבוע, שבסופו מוצגת הצגת השורשים. בימים הראשונים של
השבוע הכל היה כרגיל... לחוץ, כמו החודש האחרון. אך ביום שלישי
איתי לא הגיע, התאכזבתי ונכנסתי לשיעור. בשיעור המורה שאלה אם
מישהו יודע למה איתי לא הגיע. חבר שלו מהמושב אמר שדוד של איתי
נפטר בתאונת דרכים (הבעל של אחות של אימו), התעצבתי מעט, אך
יותר חששתי לאיתי. מעניין אם הוא יבוא למסיבת שורשים, היא עוד
שלושה ימים. המשכנו בכיתה את סדר היום כרגיל... חזרות,
וה-ר-ב-ה. אהבתי את החזרות ואהבתי לשחק.
ביום חמישי יש לנו חזרה גנרלית עם תלבושות, ריקודים ותאורה.
החזרה בערב כדי לראות את האורות, איך הם מסתדרים. הגעתי לחזרה
והלך לי די טוב, בלי פשלות. אבל הייתי קצת מבואסת שאיתי לא בא,
במיוחד שהמורה הודיעה שהוא כנראה לא יבוא גם למחרת להצגה עצמה.
סיכמנו על מישהו אחר שיחליף אותו וירקוד איתי.
ביום של ההצגה הייתי שמחה אך גם קצת מבואסת בגלל איתי. הערב
התחיל בתערוכה של עבודות השורשים שלנו. הדודים שלי באו למסיבה
ושמחתי על כך. הראתי להם את העבודה שלי וירדתי להתארגן להצגה.
הייתי לחוצה בטירוף ובמיוחד כשהתחילה ההצגה. היו הרבה פשלות,
אבל לא לי.
בסוף ההצגה היתה ארוחה ואז הלכנו הביתה.
כששכבתי לישון חשבתי על איתי. איך זה שלא חשבתי להתקשר לנחם
אותו? הוא בטח עצוב. ואני שמחה. זה לא הוגן מצידי... החלטתי
שביום ראשון (כי מחר שבת) אני צריכה להתנצל ולהסביר לו שהייתי
לחוצה ומרוכזת בהצגה. קיוותי שהוא יבין אותי...