בשיעור לא יכולתי להתרכז! לא האמנתי שאני ואיתי חברים... שהוא
אוהב אותי... זה היה יותר מדי טוב! כאילו פתאום מישהו מלמעלה
ראה אותי והחליט להכניס קצת שמחה לחיי... זה לא שלא הייתי ילדה
שמחה... הייתי... אבל לא בזמן האחרון! חברתי הטובה פשוט נטשה
אותי... ושכחה ממני...
פתאום הגיע אלי פתק... ועוד פתק... ועוד אחד... כולם כבר ידעו
שאני ואיתי חברים... אבל מכל הפתקים רק פתק אחד עניין אותי...
הפתק שמיכל שלחה לי! פתחתי אותו מהר וקראתי... בפתק היא שאלה
אותי על איתי ואמרה לי שהיא מצטערת על כל מה שהיה ושאני אבוא
בהפסקה לדבר מאחורי הכיתה שלנו... שמחתי עוד יותר ממה שהייתי!
ישר בצלצול להפסקה רצתי מאחורי הכיתה... מיכל עוד לא הגיעה...
התיישבתי על אבן וחיכיתי לה... אבל עברו כמה דקות והיא עדיין
לא הופיעה. חשבתי שאולי היא התחרטה, אולי היא סתם עבדה עלי כדי
שאני אתאכזב.
אבל אז היא באה... ניסיתי לא להראות שמחה, אבל לא יכולתי לשלוט
על החיוך שלי, הייתי פשוט מאושרת...
מיכל ביקשה סליחה והסבירה שהיא פשוט כעסה שלא שיתפתי אותה
ברגשות שלי... הסברתי לה שפשוט הייתי מבולבלת... ולא ידעתי
בעצמי אם אני אוהבת את איתי או לא... התחבקנו וסיפרתי לה איך
אני ואיתי נהיינו חברים! היא היתה מאושרת בשבילי כמו כל חברה
טובה. ואני הייתי הילדה הכי מאושרת ושמחה בעולם!!! בלי
להגזים!!! הרגשתי פשוט שלמות שאי אפשר לתאר... מין הרגשה כזאת
שהצלחתי להגשים את חלומי הגדול - להיות ילדה מאושרת!

כשחזרתי הביתה סיפרתי את אירועי היום להורים שלי ולאחים שלי.
התחלתי להתקשר לחברות שלי (לא מהכיתה) כדי לספר להם.
זאת הייתה בין הפעמים היחידות בחיי שהרגשתי שהעולם מושלם ושאני
מלכת העולם (ואיתי כמובן המלך). זאת הייתה הרגשה פשוט מדהימה!
כל אותו היום חשבתי על איתי, איתי ואיתי! נזכרתי שוב ושוב ברגע
המדהים שבו דיברנו ונהיינו חברים! רגע שאני בחיים לא אשכח!
החלטתי בכל זאת לתעד את הרגע. פתחתי את יומני הישן שבקושי
כתבתי בו משהו והתחלתי לכתוב... סיפרתי על מה שקרה לי היום
(27.2.03) ועל הרגשתי...
כשחושבים על זה, רק אתמול בשעה הזאת ישבתי ובכיתי. איך שהמצב
השתנה מאז... מבכי, לאושר!