כל אותו יום לא יצא לי לדבר עם מיכל, היא כל הזמן ברחה ממני...
יכול להיות שהיא לא רוצה לדבר איתי בגלל מה שאמרתי לגל? לא, לא
יכול להיות, הרי אנחנו החברות הכי טובות, אף פעם לא נטשנו אחת
את השניה במשברים. תמיד היינו אחת בשביל השניה, בכל דבר היינו
ביחד... צחקנו ביחד, ריכלנו ביחד, הוחרמנו ביחד, התאהבנו ביחד,
התאכזבנו ביחד, ננטשנו ביחד, והכי הרבה... בכינו ביחד! אז איך
זה שפתאום נגמר הביחד הזה? איך זה שהיא מחרימה אותי ושלא
מחרימים את שתינו? ולמה? למה היא נוטשת אותי? בוגדת בי? מה
עשיתי לה? הרי תמיד היינו ביחד, החברות הכי טובות, כולם ידעו
את זה.
הייתי מבולבלת... לא ידעתי כלום, בקשר לכלום. ובין כל הבלבול
הזה, לא ידעתי מה דעתו של איתי על החרם הזה... האם הוא יודע
שזה קרה בגלל שהגנתי עליו? האם הוא יגן גם עלי, כאות תודה?
נגמר היום. סוף כל סוף!
הלכתי הביתה לבד, בלי מיכל, בלי אף אחד. כולם התרחקו ממני...
וריכלו עלי...
בכניסה לבית ישר רצתי לטלפון... אני חייבת לדבר עם מיכל...
הפעם היא לא תברח לי. התקשרתי אליה... למזלי, היא ענתה...
"הלו?", ואז לקחתי נשימה עמוקה והחלטתי לשחק אותה כאילו לא קרה
היום כלום בבית הספר: "היי, זאת יעל... מה המצ..." שמעתי
טריקה, והיה צליל של ניתוק, סגרתי את הטלפון וחייגתי שוב...
היה צליל חיוג אך אף אחד לא ענה, חיכיתי קצת, ושמעתי את
המזכירה... ניתקתי והלכתי לפלאפון שלי... נכנסתי להודעות טקסט
וכתבתי: "מיכל, מה קרה? למה את משתתפת בחרם נגדי? ולמה הוא
בכלל התחיל?" שלחתי לה את ההודעה לפאלפון שלה וחיכיתי. היא לא
ענתה לי וכבר היתייאשתי, התחלתי ללכת לכיוון הטלויזיה, אבל אז
הפלאפון שלי צלצל... רצתי מהר אליו, כדי שמיכל לא תתחרט...
"הלו?" עניתי, "מה את רוצה ממני?" שמעתי קול תוקפני מהצד השני
של הפלאפון, זיהיתי שזה הקול של מיכל... "תגידי, מה היה הקטע
הזה היום? למה ברחת ממני?" שאלתי, "כי חשבתי שאנחנו מספרות
הכול אחת לשניה, ואת לא סיפרת לי שאת אוהבת את איתי... את זה
שמעתי מגל" היא ענתה וישר ניתקה... אני התחלתי לחשוב... יכול
להיות שאני באמת אוהבת את איתי? כי הרי אם לא הייתי אוהבת
אותו, למה באמת התעצבנתי כל כך על גל שירדה עליו. זאת אהבה?
טוב, האמת שזה לא רק זה... כבר כמה ימים אני שקועה רק בו...
למחרת בבוקר כשהגעתי לבית ספר ראיתי את כל הכיתה בגוש, חוץ
מאיתי ועוד כמה חברים שלו, שהיו בסדר איתי... דבר ראשון שמחתי
שאיתי לא בגוש, אבל אז ראיתי שמישהי מהגוש פונה אלי, זאת הייתה
מיכל. היא אמרה משהו וכולם צחקו, תוך כדי שהם מסתכלים עלי.
הבנתי שהיא ירדה עלי וכולם צחקו איתה, עלי...
נכנסתי כמה שיותר מהר לכיתה והתיישבתי על הכיסא שלי, בשקט.
הכיתה הייתה ריקה וכמעט פרצתי בבכי, הצלצול עצר אותי כי ידעתי
שתיכף כולם יכנסו לכיתה ואם הם יראו אותי בוכה אז הם
"הצליחו"... באמת כולם נכנסו וגם המורה, הוא אמר לכולם לשבת
והתחיל להסביר תרגיל במתמטיקה, אני לא התרכזתי וחשבתי על איתי
ועל מיכל. דמיינתי שמיכל ואני הולכות מכות ואז איתי בא ומעיף
אותה ממני, ואני מודה לו ואנחנו מתנשקים. פתאום הרגשתי שמישהו
מעלי ופקחתי עיניים... זה היה המורה, הוא הסתכל עלי בפנים
כועסות. פניתי אליו: "איתי, אה... סליחה, שמעון" התבלבלתי
וכולם צחקו, לידי ראיתי את מיכל מסתכלת עלי בכעס, כנראה
שהבלבול הזה הוכיח לכולם שאני באמת אוהבת את איתי ולמיכל היתה
סיבה לכעוס, גם אתמול היתה לה... אבל עכשיו הסיבה היתה בטוחה
ב-%100, בלי ספק, אני אוהבת את איתי!...
ואז נזכרתי! מה אם איתי? איך הוא הגיב לבלבול שלי? ישר הסתכלתי
עליו וראיתי שהוא מצייר... קיוויתי שהוא גם חולם ולא שמע את מה
שאמרתי...
אני עדיין הייתי מבולבלת... אני אוהבת אותו? אף פעם לא התאהבתי
באמת, תמיד זה היה סתם... חשבתי שאני מאוהבת... אבל לא...
אז איך הפעם אני אדע שאני באמת אוהבת את איתי? אולי סתם נדלקתי
עליו? אולי אני פשוט רוצה כבר לדעת מהי אהבה ואני ממציאה...
חושבת עליו בכוונה? |
