יום אחרי המפגש הכיתתי, בבית ספר, ראיתי שכל ילדי הכיתה לועגים
לאיתי ויורדים עליו. הוא לא אמר להם כלום ושתק. היתה לו שתיקה
מוזרה, שתיקה שעוצרת את הבכי, שהיא תחליף לבכי, שתיקה שמראה
שהוא פגוע. לא נראה לי שהרבה ילדים שמו לב לשתיקה המיוחדת
הזאת, היה נדמה כאילו הילדים בכיתה עיוורים ולא רואים את איתי
ואת שתיקתו, לא מבינים שהוא פגוע.
אני העדפתי לא להתערב. לא להיות בין אלה שצוחקים על איתי ולא
לדבר ולתמוך בו. אמנם ראיתי שהוא זקוק לעידוד, אך התביישתי. גם
לפי השיחה היחידה שהיתה לי איתו היה נראה לי שהוא לא ממש מחבב
אותי ואם הייתי מדברת איתו עכשיו הייתי נחשבת לאחת שמעודדת
"הומו" וזה היה מוציא לי שם יותר רע ממה שיש לי עכשיו בכיתה...
אז לא רציתי להסתכן בלדבר איתו ושהוא לא ישים עלי ושיצא לי שם
רע בכיתה.
כל פעם ששאלו את דעתי עליו אמרתי שאני לא יודעת ושיעזבו אותי.

עם הזמן חלפו ימים ואפילו שבועות והמצב בכיתה התחיל להשתפר.
איתי רכש לעצמו חברים חדשים והכינוי "הומו" שהדביקו לו בכיתה
הפך להומור וגם הוא צחק מזה.
אני גם קראתי לו "הומו" כמו כל הכיתה... אך הוא המשיך לא
להתייחס אלי, כמו רוב ילדי הכיתה.
ת'אמת שקצת התאכזבתי שהוא לא שם עלי כי אני חיבבתי אותו ואפילו
יותר.
בשיעור ערבית המורה יצאה לשניה ואמרה שהיא עוד מעט תחזור...
ברגע שהיא סגרה את הדלת התחיל רעש ושמתי לב שכולם מסתכלים
עלי... שאלתי את מיכל אם יש לה מושג למה כולם מסתכלים והיא
ענתה לי: "מאיפה לי?" בעצבנות ובזלזול... פתאום נפתחה הדלת
וכולם רצו למקומות שלהם. המורה נכנסה והמשיכה בשיעור. אני לא
הקשבתי וניסיתי לחשוב למה כולם הסתכלו עלי. ואז הבנתי שזה
כנראה בגלל שבהפסקה התעצבנתי על גל, הילדה הכי מקובלת בכיתה
וצעקתי עליה. היא היתה בין היחידים שהמשיכו לקרוא לאיתי
"הומו", ולא בצחוק. אני שמעתי אותה מלכלכת עליו והתפרצתי עליה.
כנראה שהיא הפיצה את זה וכולם יודעים וכמובן שהם לצידה... רק
לא הבנתי דבר אחד. למה מיכל ענתה לי בצורה כזאת כששאלתי אותה
על המבטים?... מה, יכול להיות שהיא נסחפה גם אחרי גל ואחרי
הלחץ?... הרי היא החברה הכי טובה שלי... לא?