שייד תמיד הייתה נחשבת כמשונה. זה לא היה מסוציומטיות, היו לה
החברים שלה איתם הייתה מסתובבת בתוך בית הספר, משחקת איתם גומי
וקלפים בהפסקות בתוך כתלי הממסד. אולם אף פעם לא יצאה החוצה,
גם לא איתם, היתה מוצאת לה תירוץ זה או אחר ונשארת בין קירות
בית הספר האפלים. הייתה לובשת ארוך, וצווארוני גולף בכל עונה,
חורף או קיץ, גשם או שרב. אדם שקט, מסתגר מעט, תמיד בפינה
החשוכה של הכיתה כמו הייתה בריב עם האור והאוויר שמביא עמו
החלון.

ג'יימס אמר פעם ששייד היא ערפד. "כאילו, רק קלטו אותה", אמר
בעודו מצביע ללא בושה על הילדה המכונסת בעצמה, בקצה הכיתה,
"תמיד בחושך... לובשת שחורים... ותראו את העור הלבן שלה! חייבת
להיות ערפד. אני נועל את הדלת שלי, ואני הייתי ממליץ גם לכם,
או שהיא תלך ותשתה את הדם שלכם!" הוא נעץ בכל אחד מהם מבט
מצמרר ושתיים או שלוש בנות במעגל הנאספים צווחו בפחד.
"ג'ימי, אתה זיין-שכל", אמר איליי, שכפי הנראה לא התרשם כלל.
"זה ברור שהיא לא ערפד. ערפדים הופכים לאפר באור היום, לא משנה
בחוץ או בצל- זה עניין של הקרינה והאוזון ודברים כאלה. ונעילת
הדלת שלך לא תעזור לך בין כה, כי אם היא כן ערפד, היא וודאי
הייתה הופכת את עצמה לעטלף ונכנסת לחדרך דרך החלון, אידיוט!"
לחשושי הסכמה ולגלוג על ג'יימס פשטו במעגל, מאזן הכוחות השתנה
וג'יימס קילל בשקט ומבטו נראה כשל מי שיודע שמעתה הוא ייאלץ
להיחנק בחדר שבו נעולים הן הדלת והן החלונות.

איליי תמיד היה החבר של שייד, תמיד הגן עליה כשריכלו עליה ועמד
לצידה כנגד בריונים גדולים כקטנים שחשבו להיטפל אליה כי היא
מוזרה ונראית כה שברירית. עם זאת, הוא לא היה כל כך נחוץ.
לראשונה גילה זאת כשהיה ליד הברזייה, ושייד בקצה שני של אולם
בית הספר, כשכמה בריונים מגודלים החלו דוחפים אותה לכיוון
המדרגות. איליי רץ מהר ככל שיכול, אך שייד הייתה כה קרובה
למדרגות... ולפתע, משום מקום, התהפך הבריון המגודל ביותר על
גבו בתנופה, וידיה העדינות כל כך של שייד הן שהפכו אותו.
שאר הבריונים נפוצו לכל עבר, פרט לשכוב המעולף מן המכה (שייד
חטפה נזיפה על כך מהמנהלת והאחות), ואיליי ראה את שייד מביטה
בפני הבריון, אך ללא שמץ של כעס או ניצחון או אפילו דאגה
לשלומו. היו שם צער, ורחמים- לא על הבריון, על מישהו אחר...
שייד מלמלה משהו שנשמע כמו "לו אך היה זה כה קל..." וברחה
לפינת הבכי הקבועה שלה בשירותים החשוכים.

שייד הייתה מבקרת את איליי כמעט כל יום. הם היו משחקים, או
רואים טלוויזיה, או מדברים, או אפילו סתם ישנים יחד. הם היו
חברי נפש, ואיליי חש כי הם יכלו לדבר על כל דבר ולספר הכל האחד
לרעותו.
איליי אהב את חברתה של שייד. אומנם בבית הספר הייתה היא כארנב
אשר נשר מרחף מעליו במעגלים, אולם כשהייתה מגיעה לביתו הייתה
כמו אדם אשר עול ירד מכתפיו, משוחררת, צוחקת, נהנית ומהנה. פעם
אמרה לו, בעת שיחה ישנונית בליל שבת, שהדבר המופלא ביותר בביתו
זה הווילונות, שקופים-כהים וכבדים. "זה פשוט גאוני... כל הבית
הופך לצל אחד גדול שמחביא ומגרש את כל הצללים האחרים, ועדיין
הבית מואר... לוואי וכל העולם היה מכוסה בווילונות שכאלו..."
איליי שמע את המשפטים האחרונים מתוך שינה והם נדמו לו כחלום לא
מובן, ועל כן שכח מהם.

כמה פעמים ניסה איליי לבקר בביתה של שייד, אך כמעט תמיד נידחה.
רק פעם אחת הצליח, כשהפתיע אותה בביקור אחר ביה"ס כשלא באה
ללימודים, ואמה (הגברת קין) פתחה עבורו את הדלת. היא הופתעה
מכך ששייד לא הופיעה ללימודים באותו היום, והובילה אותו לחדרה
של שייד בקצהו השני של הבית.
איליי התעוור לאורך הדרך, שנדמתה לו ארוכה בצורה בלתי אפשרית.
הבית היה מקושט פשוט בחלונות גדולים ומעוצבים; בסלון היה
קיר-זכוכית ענק המשקיף לכל העיר; וכל קרן אור שחדרה הבית
הוחזרה אינספור פעמים מכלי זהב וכסף שמילאו כל קיר אפשרי שלא
היה עשוי זכוכית.
בניגוד חד, היה חדרה של שייד חשוך לחלוטין, מואפל על ידי
תריסים סגורים וחלונות הצבועים בשכבות על גבי שכבות של צבע
שחור. מלבן האור שיצרה הדלת הפתוחה היה לבן להחריד, והאיר רגל
קטנה ויחפה- רגלה של שייד שישבה מכונסת בעצמה, בפינה, רועדת
בעווית קלה מדי פעם.
לא ניכר שאמה שמה לב לכך. "שיי, מה זה החושך הזה? כמה פעמים
עליי לומר לך, החדר מצחין, תאווררי אותו, צאי החוצה לשמש..."
ואחר עוד המשיכה לגעור בשייד על שהבריזה מבית הספר, ותוך כך
פתחה כל חלון וכל תריס, מאירה את החדר באור לבן קר, מעוורת את
שייד שמייד כיסתה את עיניה. גברת קין משכה את שייד הממאנת על
רגליה (האם הבחינה בצלקות על זרועה, אשר תחת השרוול הארוך? אם
כן, הרי שלא הראתה זאת). היא אמרה לה שתתלבש ותתכונן לארוחת
הערב ועוד כהנה וכהנה, אך איליי הבחין כי שייד אך מהנהנת בראשה
תוך בהייה מפוחדת בקיר מולה, עליו הציל צלה אור שחור על תמונתו
של אביה שעל הקיר.

שייד תמיד הייתה אצל פסיכולוגים ויועצים. אמרו שהיא ילדה
בעייתית, שמתעללים בה מנטאלית, שמתעללים בה פיזית, אבא שלה
אונס אותה ואמא שלה חותכת ידיה עם סכין. הכתב הקטן, אמרו, היה
סימן לכך. והציורים, הו כן, בהחלט הציורים. בכיתה א', בשעת
ציור, ציירה שייד ציור (באיכות מהממת!) של ילד קטן יושב על
כיסא, צוהל ומשחק במטוס ומכונית, והצל שלו עומד מאחוריו, מתנשא
מעליו, ובאופן מזוויע- מחייך. זה היה הטריגר אצל המורה שדיברה
עם היועצת ומאז שייד נמצאת אצל יועצת כל יום שני ופסיכולוג אצל
כל יום שישי (כמעט והיה גם פסיכיאטר כל יום רביעי), כל אחד
מנסה לחדור למוחה של שייד, אבל אף אחד לא באמת מצליח לעזור לה.
היא פשוט תמיד יושבת שם, על הכיסא המשרדי הזה, בוהה בצל שלה
ושותקת בשפתיים קפוצות, כמו רצתה לדבר ואיום כלשהו מנע בעדה.

בכיתה ח' תבעו את אביה על התעללות בילדים. הגברת קין ראתה את
שייד במקרה במקלחת, ונדהמה לראות את כל גבה וגופה מכוסי
חבורות, שריטות וצלקות. אביה הכחיש, מעולם לא נגע בה, אמר, לא
הרים יד, אבל כששייד עלתה לדוכן העדים היא ישבה שם תחת המנורה,
בוהה בנעליה, שותקת ולא משיבה לשאלות עורכי הדין. כשהשופט ניסה
ללחוץ עליה לענות, החלה לבכות ולומר שאסור לה, אסור לומר כלום,
אף אחד לא יאמין לה, הרי הוא לא אמור היה לעשות את כל זה.
חבר המושבעים הבין מה שהבין ועשה את שעשה. ההורים התגרשו ואביה
נכנס לכלא.

אחרי הפרשה הזו הייתה שייד מבלה כמעט את כל זמנה אצל איליי.
פגישות ויועצים שוב לא היו לה, שכן אמה האמינה שעם לכתו של
אביה יידעך טירופה של בתה מעצמו וגם הייתה קמצנית מאין כמוה.
שייד עצמה אמרה שהיא לא יכולה להיות עוד בבית. כששאל אותה
איליי למה, היא אמרה שהצללים בבית מפחידים אותה. איליי הבין,
בערך. וודאי ראתה בכל צל קטן את אביה, וממילא כל דבר בבית זה
הטיל 5 צללים שונים עם כל החלונות האלה וכלי המתכת. וזוהי
וודאי חוויה נוראית עבור ילדה שסובלת התעללות מגיל 7 לפחות.
איליי לא שאל יותר על הנושא, ופשוט קיבלה לביתו בזרועות
פתוחות.

עכשיו הייתה שייד באה יום יום, וישנה אצלו לעיתים תכופות.
בסופו של דבר אזר איליי את האומץ ונישק אותה באחד הלילות
כשישנו מחובקים. בתחילה חשש כי נראה היה שהיא מתנגדת, אולם אחר
כך התקרבה אליו ונסחפה יחד איתו.
הם התחילו לצאת. בעיקר לסרטים, או פאבים ובתי קפה חשוכים
ובוהמיים. איליי לא היה קשה קליטה, וידע ששייד לא אוהבת צללים
ולא הציק לה בקשר לכך.

ביום הולדתה ה-17 היו כבר יוצאים שנה וחצי. איליי הכין לה
ארוחה רומנטית לאור נרות (מעומעם באהיל נייר מעוטר) עם יין
ופרחים, וכמובן- אוכל משובח מעשה ידיו המוכשרות. הפתעתה, שמחתה
ואושרה הסבו לו עצמו אושר. הם לא התכוונו לשתות כל כך הרבה
מהיין, אבל מצב רוחם המרומם, האלכוהול, האווירה... היא הייתה
קצת מסובבת, וכנראה שגם הוא ולכן הוא פשט חולצתה מעליה בפעם
הראשונה (הוא ניסה זאת כשבועיים אחרי שנהיו חברים והיא החלה
לצרוח בבעתה, מאז לא ניסה שנית) ולכן היא עצמה לא פרצה בצעקות.
אבל הוא כן.
זה לא היה גופה, הוא היה משגע. פניה חלקות, עורה לבן ורך, תמיד
הייתה רזה ויפה. כשהתבגרו מעט חבריו הם כינו אותה "הפצצה
המטורפת", כיוון שיראו את הפסיכית השכבתית ובה במידה הכירו
בעובדה שהיא סקסית משגעת. זה לא היה  הגוף. זה מה שהיה על
הגוף.
הצלקות הישנות מתקופתו של אביה ניכרו והיו מוכרות- במשפט
הוקרנו צילומים של כל צלקת וחבורה ושריטה משבע זוויות שונות.
אולם היו גם חדשות. ארוכות וקצרות, עמוקות ושטחיות. מכות שנראו
כהצלפת עור- חגורה, או אולי שוט, שריטות ציפורניים, חתכי סכין.
איליי היה מבולבל. הוא לא ידע מה לחשוב. מר קין היה מאחורי
סורג ובריח זה ארבע שנים, מנין צצו הדברים הללו? האם זו אמה?
האם זו היא עצמה?
בבלבולו, שמט את שייד לרצפה. היא נחבטה באחד מאהילי הנייר
שהתלקח מיידית ונתכלה. הנר הגדול שהיה תחתיו נחשף, והטיל
צלליות מרקדות בכל החדר. שייד נתפכחה מן הנפילה, ומיד כיסתה את
עצמה בחולצה. איליי ניסה לחקור- איך? למה? מי? אך שייד החלה
לבכות ולמלמל ללא פשר, ובין עיניה הדומעות מביטה בפחד אל מעבר
לכתפו של איליי.
איליי הסתובב, אך דבר לא ניצב מאחוריו מלבד הקיר הלבן, מואר
באור הנר המרקד, וצלליותיהם שלו ושל שייד.
ואז הוא ראה את זה.
הצל של שייד החל להתארך, להזדקף, לקום. אך הוא ראה ששייד נותרה
מכווצת בפינה. תחילה חשב שזהו תעתוע של אור הנר, אולם אז יישיר
הצל מבט לעבר איליי והביט בו. חצי סהר של אור לבן נפער בפני
הצל לחיוך זוועתי, קריקטוריסטי מצד אחד, מאידך מטורף. גופו
השחור של הצל המשיך להתארך עד שהגיע למימדי גבר חסון, גבוה
ומוצק.
"תמיד אהבתי את הבית שלך, איליי", שמע את שייד מבעד לפחדו,
ולרגע נדמה היה כי שמע חיוך ציני בקולה, "כי לא היו בו צללים.
כי הוא לא יכול היה לרדוף אחריי הנה. כאן יכולתי להתחבא
מפניו... אבל הוא תמיד מצא אותי במקומות אחרים. וכעת הגיע אליי
במקלט שלי, ואפילו המצאותך כאן בתור עד לא תעזור לי עכשיו..."

איליי לא הבין, אך בעוד שייד מדברת הצל סובב ראשו אל שייד,
חיוכו התכווץ לפס אור דקיק והוא הרים מצל הרצפה צל של שוט בעל
שלוש רצועות. הצל נע סביב הקירות עד שהיה ליד שייד המבוהלת
שנראתה כאילו דבר מה הקפיאה במקומה בעוד שהיא מנסה לברוח בכל
כוחה, ואז הניף הצל את שוטו והלקה אותה על גבה. שום צליל לא
נשמע פרט לזעקת כאב בודדה. דם נטף מפצעים קודמים שנפתחו. הצל
זרק ראשו לאחור וצחק ללא קול, ואז הניף שוטו שוב והצליף בה על
צדה, חזה, זרועותיה, בטנה. איליי ניסה להלום בו, אף לנעוץ
בחזהו השחור סכין אכזרית למראה. אך דבר לא עזר. הצל רק צחק
בהיסטריה דוממת.
"זה לא יועיל..." אמרה שייד בין אנקות הכאב, "ניסיתי כבר
הכל... הכל... פרט... "

ואיליי הרי ידע מה לא ניסתה שייד. הוא גם ידע מה היה תפקידו,
על אף אהבתו הרבה לשייד ואולי בגללה. הוא עבר במהרה על כל
הנרות וכיבה אותם. אחרון היה הנר האדום על השולחן. בחשכה מצא
את שייד לפי קול בכייה והשתנקויותיה הלא רצוניות, הרומזות על
ריאותיה הדואבות שזועקות לאוויר בעת הפוגה זו. אך היא לא צווחה
או צרחה עוד, לא הייתה סיבה, הצל נעלם, החושך היה מוחלט. הוא
ליטף את פניה ברכות וגישש אחר שפתיה ואז נשק לשפתיה ברכות רגע
ארוך, נשיקה חמה ואוהבת. הוא באמת אהבה, מאז כיתה ד', כשהניח
עליה עיניו לראשונה. ובעודו נושק לה, הרים את ידו בה הייתה
סכין הבשר מן השולחן ונעץ את להבה הגדול בחזה של שייד. הוא
הביט בעיניה, שרק אותן יכל לראות בחשיכה ששררה בחדר, עיניה
הכחולות, היפות, אשר לא הביעו עוד רחמים או יגון, ולא אמרו פחד
או זעם, לא בלבול או הפתעה, רק תודה על שהיה לו האומץ לעשות את
שהיא לא העזה- לשחררה מן הקללה שלה.


פורסם במגזין "חלומות באספמיה", כרכך ראשון