תמיד שאני פה יש לי על מה לכתוב.
פעם זה היה מצחיק, והפעם זה כבר לא כ"כ...
קניתי כרטיס ונכנסתי למנהרה, לעבור לצד השני.
גל של אנשים שנתקלו בי ואני, כמו כל דבר בחיים, רק מנסה למצוא
את הדרך החוצה.
עם מדבקת "שחר חדש לילדי בנימינה" עליי.
שיראו, שידעו, שיפנימו.
אמרו בחדשות שבאמת קטנה כמות הנוסעים ברכבת.
מרגישים את זה באוירה פה.
האנשים שקטים יותר, החיילים נוגים יותר.
כולם בוכים עדיין בתוכם, בשבילו.

פעם, היה לי בטוח לנסוע פה.
אהבתי הכי את הנסיעה פה.
אבל עכשו, הרגשתי מין שנאה אליה.
אז האהבה כבר לא תחזור, זה הדבר היחידי שבטוח פה.
המסילה הפכה לאכזרית עם פרצוף מרושע.
שני פסייה כשולחן המוות.
השקט בנסיעה עצמה נעלם והפך לרעש פנימי.
פרצוף זועף ומעוצבן בתוכי.
הייתי נוהגת לשמור את כרטיסי הנסיעות שלי. מין מזכרת שכזו.
הריי כל נסיעה זו חוויה שלוקחת אותי למקום אחר.
היום כבר לא. החוויה נהרגה מעצמה.
זרקתי את כולם, ואיתם גם את המשמעות.



כבר לא כייף פה. לא כייף פה בכלל.