באמצע החלום ההזוי, מוקף בבושם אביבי רחוק ומוכר, מתוק ומבאיש,
זה שקיים בין הפתחים, התמה וזה ששפתיו חשוקות,
כך הופעת אלי, בלי הג'ינס הרפוי, פועה ככבשה גזוזה, חופשייה
מהכסות הצמרית, כפי שהיית בבראשית. את מכופפת את אצבעות כף
הרגל בכח כמו חוסמת את חוטי הריכוז שנמתחים מהן אל האגן המתקשת
ואל הפה הפעור ונשימתך הכבדה. עינייך עצומות והראש מעט מוטה,
מעט שמוט.

כך לאט לאט אני לובש צורה, וכבר לא רק לשון, עיניים ואוזן,
אלא
ראש וצוואר,  כתף ויד שלומדת את צדי הירך. את נוהגת אותי ביד
אחת ובשנייה פוסחת בין הגבעות. כף ידי חמה מספיק ואני מניח
אותה על הבטן שלך, טוען לבעלות על האזור. את, יש לך מקומות
אחרים שקרובים ללבך, געי שם!

אני מתממש, עוד יד וחזה. עכשיו אפשר לחפון ולהפריד ולפשוק,
להגן מפנייך על הטריטוריה החדשה שלי וגם לפלוש אלייך בחיילים
ממושמעים וממפורקים, שנסמכים אל שפתי הפתח, מפטרלים בזחילות
זהירות ובנחישות איטית על הדפנות הרטובים, ושנשמעים להוראות
האילמות שמהדהדות בתיבות התהודה של גופך.

נשלמתי, עד קצות רגלי ומלוא ארכו, נפוח ורגיש. ושנינו רוצים
לעטוף ולהיבלע. להיות גלויים וישרים ברצונות ובמעשים. גם
במילים. אז אני נשכב כשש לאורך המיטה ואת התשע שלי, מוצצת
מרטיבה ומלקקת, וכך גם אני, עד שאגננו לוחשים לנו, כל אחד
בצדו,  בנשימות ונשיפות מהירות ובכובדם בהרף מחוסר שליטה. את
חושבת: "בוא אלי", ואני: "פרפר נחמד".

שנינו שלמים עכשיו, ואני מעלייך, מעמיק אל תוך גופך ובתוך
עינייך.