במדריך הטיולים, היתה המלצה לבקר ברובע האורות האדומים של
ציריך. הוא אמנם, אינו מפורסם כמו זה של הולנד, אולם, אמור
להוות תופעה מעניינת, בהתחשב באופיים המסוגר של השוייצים.

היינו שני זוגות באמצע שנות השלושים שלנו. מסע ראשון לאירופה,
קצת (הרבה) חוסר נסיון, אך חדורי סקרנות ומלאי רצון להפיק את
המירב מהטיול. אני גמגמתי קצת אנגלית ואשתי פטפטה בצרפתית
מדוברת. בני הזוג נחמני, אותם הכרנו בארץ, כזוג פעיל ותוסס,
הפכו לנטל כבד בהיותם אילמים גמורים בשפות האירופיות. הם נגררו
לכל תוכנית הזויה שהגיתי. בעל כרחי הפכתי  למנהיג החבורה ואני
לא סא"ל משוחרר, כוּלוּ סמל ראשון בלי פז"מ. מנהיגות מתפרשת
אצלי מיד כשליטה על אנשים אחרים. בקיצור, אנלא אוהב את זה.
מנהיג עלק. סיימנו את המסע הקלאסי לאורך הריין עד ארצות השפלה
ברכב מוטור קראוון שאינו אלא קרונית מגורים מצויידת המורכבת על
שילדת משאית. היה זה היום האחרון לטיול. נשארו לנו כשעתיים
להחזיר את הרכב ורצינו לחוות ריגוש חוצלארצי אחרון - עדיף
פיקנטי -  לפני החזרה לארץ.

הגענו למקום, בעזרת המפה שבמדריך הטיולים ונכנסנו לרחוב במין
עליה קצרה של כחמישים מטר שהביאה אותנו למעין T שבו פנינו
ימינה ועצרנו. אני ונחמני ישבנו בחלק הקדמי של הרכב והבנות
ישבו בחלקו האחורי. הרחוב נראה שומם וחסר חיים. החנינו בפינה
וירדתי עם נחמני לפתוח את הדלת האחורית לבנות שהציצו דרך
החלונות. לפני שהספקנו לבחון את המקום, הופיעו מן הפינה השניה
של ה T שלושה בחורים אפרו , גבוהים כמו שחקני NBA והתקרבו
אלינו בחיוך מאיים. הם היו ענקים ומפחידים, או שאולי היתה זו
האוירה של הרובע שעשתה עלי רושם כזה. ואז אומר לנו האמצעי
באנגלית:
"היי מה יש לכם ברכב, זונות? אני רוצה את השמנה הזו עם השערות
המסולסלות. כמה אתם לוקחים?"
חשבתי שאני לא שומע ונכנסתי ללחץ נורא.  שואל אותי נחמני  מהצד
"מה הם רוצים?" אני נאבק קשות לחפש אחר המילים האנגליות שאבדו
לי במהומה:
"אלו הנשים שלנו והן לא זונות" - הרציתי את משנתי.
"אז מה?" משיב לי מיד הבחור האמצעי בשטף, "אני מוכן לשלם כמה
שאתה רוצה, תן לי אותן, נעשה להן הרבה פאן".
הייתי בודד בים של אנשים, חסר אונים ואחוז אימה, מתקשה להתרכז
בסיטואציה שנכפתה עלי, נאבק בחרוף מוח במילון האנגלי המקוצר
שהתפזר לי בראש ובנחמני הרוטן לצידי.
"לא אני לא יכול, אלו הנשים שלנו."
"אני מתערב איתך על בקבוק ויסקי שהן תהנינה, תשאל אותן"
ברגעי אימה כאלה, כל המנגנונים בגוף מתכדרים אינסטינקטיבית כמו
קיפוד עם הקוצים החוצה. ידעתי שאני חייב לענות, לשמור על מתח
שיחה כלשהו לא להפסיק, כי אם זה יפסיק, יקרה משהו איום ונורא.
מזוית עיני, ראיתי את הגופה האילמת של נחמני הממתין בנימוס
לסיום השיחה.
"מצטער, אני לא שותה ויסקי" הברקתי לפתע, "אני שותה רק חלב
ומיץ תפוזים" - מין אטימות השתררה עלי ואפילו הפחד מהמפלצות
השחורות והמאיימות, הפסיק להציק לי.
"טפו חלב, מאיפוא באתם לעזאזל שאתם לא שותים ויסקי?"
"אנחנו מישראל" - החלטתי להתאבד.

BOOOMMMMMMMMMM....

התפאורה נשארה, אבל השחקנים החליפו את תפקידם.

"מארץ הקודש?" זעקה ולאחר מכן, כרעו שלושת הגורילות על ברכיהן
והחלו להשתחוות לפנינו. "הארץ הקדושה, הארץ הקדושה" מלמלו.
עכשיו חזר הפחד, מלווה בזיעה קרה על מצחי. הרבה לא הבנתי, אך
הרגשתי שהיתה כאן איזו התערבות מסתורית שסובבה את הארועים במאה
שמונים מעלות.

המתח התפוגג. שלושת האפרו, ספרו לנו שהם סטודנטים אמריקאים
שלומדים באוניברסיטה בלונדון. אחד רפואה, אחד כלכלה והשלישי
מינהל עסקים. גם הם חיפשו קצת אקשן וגם במדריך הטיולים שלהם
הומלץ על הרובע הפיקנטי. הסיפור התחיל להיות כל כך משעמם שפשוט
שכחתי את המשכו. רק זכרתי שנחמני המשיך להציק לי כל הזמן. "מה
הם רצו, מה הם רצו" ולא היה לי שום מענה משכנע לספר לו.  

נסענו להחזיר את המוטור קראוון. את מעיל הדובון הנאמן שליווה
אותי 21 יום באירופה והפך נוקשה כמו שכפ"ץ, זרקתי לפח אשפה
קרוב. אם ישאלו אותי, אין לי שום סיפור מעניין על רובע האורות
האדומים בשוויץ. גם אשתי ובני הזוג נחמני, לא מכירים את
הסיפור. למעשה בכלל אין לי מושג אם במציאות קיים רובע כזה.
אולי זו רק אגדה מושכת שרקמו מדריכי הטיולים.



(עיבוד לסיפור "שבז"ן" שכשל טוטאל על פי טעם הקוראים בסדנה מס.
60 ולא עבר את סף המוסר הפוריטני של "ביכורים")