היא הלכה בין פסי הרכבת,
רגליה נוגעות לא נוגעות באספלט,
כמו פחדה שטביעות רגליה ישאירו את חותמן.
היא רצתה לשמור את כולה לעצמה,
ופשוט לקנות את הלבד שלה.

היא יצאה מביתו ונשמה את האוויר הצח,
מנסה ללכת בקו ישר,
עקב אחרי אגודל כשהיא משתדלת לא ליפול,
נזכרת במה שאירע בדיוק כמה דקות לפני כן.

שניהם שכבו יחד,
כשפניהם מופנים אחד כלפי השני,
כדמות אחת-
רואים יחדיו,
שומעים יחדיו,
נוגעים יחדיו,
נושמים.

עיניו נצצו באור שלא ראתה לפני,
והמבט החודר,
היודע הכל.
שלא היה מבייש אמן קשוח הבוחן את יצירתו.
מכף רגל ועד ראש.
היא חייכה לעצמה.
חיוך שובבי,
מתגרה,
אפל,
אפילו מסתורי.

השמש כבר הספיקה לשקוע,
והסדינים נותרו מבולגנים כשהיו,
ורק ריחם נשאר עליהם,
כמתעקש לשמר את הרגע.

הם לא נאבקו להישאר זה עם זה,
אלא נפרדו בנשיקה קצרה ,
כשכל אחד פונה לדרכו.

היא-
רצתה שוב את הלבד שלה.

הוא-
נעלם בסמטה חשוכה.