הוא ניעור משנתו לשמע צליל האבן השחוקה של המצת, מתעורר אל תוך
ריח חריף של טחב שעשן הסיגריה לא הצליח להעלים. הם העבירו את
הלילה באסם של אחת החוות העזובות במה שהיה קרוי לפני זמן לא רב
- רמת הגולן. פעם, הוא נזכר לפתע, יכולת להריח כאן פריחה מתוקה
או לחלופין גללי צואה של עדרי הפרות אשר רעו באדישות במרחבי
הרמה. היה קשה לו להאמין, גם עתה לאחר שנה מתום המלחמה הארורה
ההיא, שהוא עורג לריחות פשוטים כל כך, שהיו לפתע כה רחוקים.
הוא פקח את עיניו, ממצמץ אל מול גלי האור המרקדים של המדורה
הצנועה, מפנה את מבטו אל קרן, אהובתו, אותה הכיר זמן קצר לאחר
מלחמת האזרחים. קרן עישנה סיגריה, אחת מאלה שהיו הם מכינים
בעצמם, נושפת את העשן בכיווץ עדין של השפתיים, עוצמת עיניים
ואוספת את ברכיה אל חזה בעזרת היד השנייה. זה היה הלילה החמישי
במסע שאליו יצאו לאחר שהגיעה אליהם שמועה כי אי שם בצפון, על
שפת הבניאס, הנחל שזרם מצפון לדרום ונשפך לירדן, פועלת קבוצה
של פליטים מתל אביב להקים קהילה משותפת של ישראלים מוכי המלחמה
הקשה.
"בוקר טוב, יוני". קרן קטעה את מחשבותיו. "תשתה תה?"
"כן, תודה". יוני ענה ברצינות מאפיינת.
"תוך זמן קצר יעלה השחר, אתה חושב שנגיע עוד היום?"
"אני מקווה, הבעיה היא שאני לא סומך על המפות."
המפות היו שריד מתקופת שירותו של יוני בצנחנים בסוף שנות
התשעים של המאה שעברה. הוא קיווה שסימוני המפות עדיין תקפים
בשנת אלפיים וחמש עשרה. יוני ניסה לתאר את שמצפה להם. הם לא
פגשו אף אדם מאז עזיבתם את תל אביב. הפחד מאכזבה היה עצום. הם
לא דיברו על כך, אך יוני ידע כי גם קרן, כמוהו, יודעת כי המסע
הוא תקוותם האחרונה לחיים חדשים. המלחמה השאירה את רוב
הניצולים בודדים, הארץ הייתה שסועה לאורכה ולרוחבה. שום שלטון
לא נותר בארץ וגם מדינות ערב, שפלשו בתום המלחמה לישראל, נטשו
זמן קצר לאחר מכן. הנופים היפים התחלפו במישורים אינסופיים של
אדמה חרוכה ודואבת, הערים המפותחות והגדולות נראו לפתע כגיבוב
סוריאליסטי של פסולת תעשייתית ומצבות מאולתרות של אלפי גופות
שלכל אחת מהן היה סיפור חיים, חיים שהיו רחוקים כמו הנצח. בכל
בית על האדמה הזו, אשר פעם נקראה ישראל, היה סיפור דרך מזעזע
של מלחמה, קין והבל להמונים. אף אחד כבר לא חיפש את הצדק,
אנשים חיפשו רק לשרוד. מה שהחל כקיבוץ גלויות אמיץ והיסטורי,
הפך כעבור מאה שנים למלחמת אחים עקובה מדם, יהודה וישראל של
שנות האלפיים.
העם, אותו אף אחד לא הצליח להרוג, התאבד.
יוני נזכר ביום שבו הכל החל. איך באותו היום נהרגו עשרים
ושניים חיילים בעת פינוי נצרים מאש התופת של יושבי המקום.
באותו הלילה פוצצו חברי מחתרת, תומכי השמאל הקיצוני, את בית
הכנסת הגדול במרכז ירושלים על כל יושביו, וזאת כנקמה על מות
החיילים. הם רק לא ידעו כי באותו הזמן התפללו הנוכחים בבית
הכנסת לזכרם של החיילים הנופלים בנצרים.
כעבור שעתיים הוביל מג"ד מילואים מהדרום כמאתיים חיילי חי"ר
והשתלט על הכנסת, הפרלמנט הישראלי. בין בני הערובה היו גם ראש
הממשלה וסגנו, שר החוץ. האש החלה להתפשט צפונה, בלתי ניתנת
לעצירה. לא היה אזרח אחד במדינת ישראל שחלם, גם בסיוטיו
המבעיתים ביותר, על תרחיש שכזה.
באותו הלילה ישב יוני בביתו, לא מצליח להירדם. הוא שתה בקבוק
גינס וצפה בטלוויזיה. הטבע קרא לו לשירותים אך מתוך עצלות יוני
דחה את הקריאה. באותו הרגע הופיעו על המסך שלושה רעולי פנים
חמושים, על צווארם התנודד תליון כסף ענק בצורת מגן דוד אשר סדק
מכוון חצה אותו באלכסון.
אולפן הטלוויזיה הפך תוך שניות למרחץ דמים בשידור חי. אחד
החמושים הודיע כי הוא מייצג את התנועה לטיהור החברה הישראלית.
יד מגואלת בדם סמיך כיסתה את עדשת המצלמה ובזחילה איטית נעלמה
מעיני הצופים. יוני הקיא, מתקשה להתאושש ממראה הגופות המרוטשות
על המסך. השלושה נעמדו דום כשהגופות לרגליהם ופצחו בשירה
מונוטונית של מה שנדמה היה כהמנון מייצג של תנועתם. כתמי הדם
הלחים על גבי המסך טשטשו את שמתרחש באולפן הטלוויזיה ובהבזק
אסוציאטיבי נראו כמסך ארגמן המסיים הצגה איכותית בתיאטרון.
יוני הקיא שוב, רגש חד של פחד מזדחל החל לטפס במעלה עמוד
שדרתו. המלים של ההמנון צרבו את אוזניו, חלחלו אל תודעתו,
משאירים שובל ארוך וחורך של תדהמה וזעזוע. לא היו אלה מחבלים
פלסטינאים, לא היה זה פיגוע טרור של ארגון זר, הייתה זו ההכרזה
הפומבית הראשונה על מלחמת אחים אשר עתידה להחריב את הארץ
ויושביה. יוני בכה...


קרני השמש חדרו דרך חרכי הצריף וליטפו את פניו. קרן הגישה את
התה ואספה את חפציה המעטים אל תוך תיק המסעות הישן. יוני לגם
את התה בלגימות ארוכות, בטוחות, מתעלם מחומו הלוהט של המשקה.
בעתיד הוא יגלה כי זהו סממן שולי של שינוי שולי הרבה פחות אשר
חל בו בזמן המלחמה הכואבת.
יוני הפנה את מבטו, מתבונן בקרן ששקעה בינתיים בקריאה של ספר
התנ"ך אשר נח בחיקה, ממלמלת בין לבין ומכווצת גבות מתוך מאמץ
לפענח משפטים עתיקים ומסובכים. שניהם היו חילוניים, מאמינים
באל אך לא במצוות. יוני נזכר איך הבטיחו לעצמם לקרוא מדי יום
לפחות פרק אחד מהספר העתיק והנצחי כמעט. ההבטחה העצמית הייתה
מין אינסטינקט לשמר את מה שהיה לפני, להיאבק למען הזיכרון,
לשמר את העבר בכדי להותיר סיכוי לעתיד, אינסטינקט של הישרדות.
יוני התעמק בספר מלכים, בעיקר מלכים ב'. הוא ניסה להבין, דרך
הספר, את הסיבות אשר הובילו לפילוג בין ישראל ליהודה. קרן
העדיפה את ספר תהילים, מצאה בו נחמה ומקור עידוד בתקופה כה
קשה. הספר, אשר מתאר את קורות דוד המלך בבורחו מפני שאול, זרע
בה כוחות מחודשים מדי יום.
קרן סגרה את הספר והרימה מבטה. "הולכים?" שאלה.
"נצא בעוד רבע שעה, אני אלך לוודא שהסוסים אינם צמאים."
"אני אסדר את הציוד שלך, נרכב גם בלילה?"
"נחשוב בדרך, אולי נפגוש מישהו היום."
קרן נעה לעברו ללא קול, דמעות נקוו בעיניה וגלשו במורד לחייה.
יוני רכן לעברה, אוחז בכתפיה תוך שהוא נושק למצחה ומעביר אצבע
רכה בשערה. היא הרימה את מבטה וחייכה מבעד לדמעות, הרגע חלף.




הם נעו תחת השמש הקודחת, מצמידים את שרירי ירכיהם לאוכפי
הסוסים, מגניבים מפעם לפעם חיוך מעושה של עידוד. הנוף היה,
להפתעתם, עוצר נשימה. נדמה היה כי המלחמה לא הצליחה לעקור את
הקסם אשר היה חבוי בין סלעי הבזלת, הנחלים והמרחבים הירוקים של
הרמה.
השקט המוחלט ממש הכאיב לאוזניהם, טפיפות פרסותיהם של הסוסים
כנגד האדמה רק העצימה את "רעש" השקט, מבליטה אותו. הואקום
הווקאלי היה הסממן היחידי למה שהתחולל, לא הרחק משם, עד לפני
שנה.

הנוף הייחודי של הרמה גרם להם לצלול עמוק אל תוך המחשבות.
רכובים על גבי הסוסים, נושמים במין חוסר ברירה את האוויר
הצלול, חוסר ברירה שאף אחד, אף פעם, לא נתן עליו את דעתו והיום
רק המחיש את תלות האדם בטבע.
בשביל קרן ויוני גם היכולת לנשום לא הייתה כבר משהו שהוא מובן
מאליו. בשנה האחרונה הם נתקלו ברבים שהיכולת הזו נשללה מהם
בקלות רבה מדי.
המחשבות התחלפו עד מהרה לנוסטלגיה, גלישה מהירה אל תוך
הזיכרונות היפים, הרחוקים. לא הרחק ממקום רכיבתם, על חופיה
הצפוניים של הכנרת, איבד יוני את בתוליו לפני 18 שנים. הוא
נזכר בטלי, אהובתו הראשונה, לוחשת אהבה בין הגלים כשהשמש זוחלת
אל מאחורי הרי הגליל. מגלשת הנוסטלגיה סחפה אותו, ללא התרעה
מוקדמת, אל הצבא, מזיע תחת אלונקה, עטוף בלילה קר וגשום. מדשדש
בשבילים הבוציים של הרמה. הוא כמעט הרגיש, גם עכשיו, את הכאב
החד בכתף שמאל, את מגעו הקר והצורב של הנשק בידו.
הוא התקשה לעכל כי כל זה נעלם, התאדה בטרוף של שנאת החינם
שנדמה שהייתה מין עונש סמוי, קדום, אשר נגזר עלינו בעסקת
החבילה שכותרתה היא הזכות להיות עם נבחר. המלחמה הייתה  מימוש
פיזי של העונש הכואב הזה. אם הייתה קיימת מערכת עיתון, חשב
יוני בציניות, הכותרת הראשית הייתה טוענת, באותיות ארגמן
ענקיות, שהכתובת הייתה על הקיר.
כתובת עתיקה על קיר עוד יותר עתיק.