איך לעזאזל אני אמור להתחיל את המכתב הזה?
לא כתבתי אף פעם סוג כזה של מכתב, ובטח שאי אפשר לצבור יותר
מדי ניסיון בכתיבה שכזאת..
אז ככה, היום החלטתי שהחיים שלי הם סתמיים לחלוטין,
וניסיתי לחשוב על משהו להאחז בו.. משהו אופטימי..
אבל הדבר היחיד שעלה לי בראש שוב ושוב, זה את.
אבל את כל כך רחוקה עכשיו, בצד השני של האוקיינוס,
בטח שכחת ממני כבר לגמרי, בסך הכל למה שלא תשכחי,
מאז שהיינו ביחד עברו כבר כמעט שנתיים,
אבל אני לא שכחתי אותך,ממש לא.
ואין יום שאני לא חושב על איך פיספסתי אותך,
ונתתי לך ללכת ככה סתם, להיעלם מהחיים שלי.
בטח שתשמעי על ההתאבדות שלי, באיזה שיחת התעדכנות מהארץ,
תגחכי לך, ותגידי שתמיד הייתי פחדן, מסתתר מאחוריי איזה דמות
שהמצאתי לי, שלא את ולא אני מכירים..
אפילו את החברים שלי אני כבר לא מכיר יותר..
כולם משתנים לי מהר מדיי, ואני ששקוע בעבודה, בבנות, בדיכאון,
לא מספיק להשתנות איתם..
בנוסף לזה כל איזה חודש, חודשיים, מתגייס איזה חבר שלי לצבא,
וגם ככה לא יוצא לראות אותם כמעט..
אני צבא כבר לא אעשה..  
שאני חושב על זה, זה לא כזה משנה,
תמיד הייתה לי הרגשה שאני הולך להיהרג,
באיזה התקלות עם מחבלים באיזה חור נידח בשטחים,
ולמחרת יכתבו עליי בעיתון כתבה בגודל של חצי דף, ויכתבו עליי
שהייתי בן אדם נורא חברותי,
עם חוש הומור,ושנהנה מהחיים.. אז זהו שלא!
כל יום שעובר, אני מרגיש יותר ויותר שאין לי סיבה לחיות,
בעיקר בזמן האחרון..
אני רוצה לבקש ממך משהו..
שתשמעי על המוות שלי, תבכי קצת.. לא הרבה! דמעה אחת קטנה
תספיק לי..באמת. ותשמעי את הדיסק שהכנתי לך, עם כל השירים
שהקדשתי לך, ושחשבתי עלייך כל פעם ששמעתי כל שיר,
ותחשבי עליי קצת.. אולי אפילו תסתכלי בתמונות שלנו ביחד,
ותזכרי, בלילות ,שהייתי בא אלייך בהפתעה, ועושה לך קצת שמח
בלב.
זהו, זה כל מה שאני מבקש, רק אל תשכחי אותי..
ולכל החברים שלי, ובעיקר למשפחה שלי, אני רוצה להגיד דבר אחד
                               

                                         סליחה

באמת שאני מצטער!
זה הכל.