יושבת בחדר, בוהה בחלל.
נזכרת בנו- ובכל מה שהיה לנו.
נזכרת בפעם הראשונה שדיברנו-
בעצם, אפשר לקרוא לזה דיבור....?
זה היה ויכוח, הכל כולל הכל
צחקתי כשהתעצבנת...כי קיללת קצת
ולא יודעת, זה הצחיק אותי...
אחרי כמה ימים לא היה לי זמן לדבר
התעצבנת ולא רצית לדבר איתי יותר
ואני התחננתי, לא יודעת למה
הרי לא היית חשוב לי בכלל באותו זמן....
אבל בכל זאת התחננתי שנמשיך לדבר
רגש פנימי, כנראה....רגש שבא מהלב...
אז נעתרת, בטוב לב שיש רק לך, והמשכנו לדבר.
השיחות התארכו מפעם לפעם
ואף שלא ראיתי אותך ולו פעם אחת,
ולא שמעתי את קולך-
ידעתי טוב טוב מה אני מרגישה כלפיך
מה שנקרא....אהבה ראשונה...ככה לפחות חשבתי
ולא ידעתי כמה היא יכולה להכאיב...
השיחות נהפכו לשיחות של שעות,
לא יכולנו להפסיק לדבר. הייתי צוחקת ממך
מרגישה משוחררת, מספרת לך הכל
אבל אני...אני טעיתי, היה מאוחר מדי
כשאוהבים ולא סתם מתאהבים לזמן מוגבל-
אז כואב, ושורף, ובא לצרוח ולהוציא הכל
וכבר חודש ומשהו אני מנסה להוציא, ולא יכולה
בוכה משטויות...משירים ששמעתי בזמן השיחות שלנו
והשיחות...? עכשיו הן הכי מכאיבות...
מזכירות את העבר...ואני לא רוצה להיזכר בו
למרות שהיה טוב כל כך.
אבל לא יכולה...כי כל פעם שאתה מתחיל לדבר
אני כאילו מישהו אחר...שוכחת את כל הכאב וחיה את הרגע
מקווה שהפעם זה יהיה טוב, שאולי טעיתי
והכל ורוד והכל ישתנה...
אבל טעיתי במשהו אחר
טעיתי באהבה...
וזה כואב...
מוקדש לע'- באהבה....ובכאב. |
