לבדי יושבת בחדר,
בין ארבע קירות מתייסרת,
חשה רק בכאב.
יוצאת לרחוב לשטוף את העיניים
אנשים שמחים מטיילים יד ביד,
שעת בין ערביים.

מדברת ומחייכת אך עדיין לבד.
מבפנים שבורה ואין מי שמושיט לי יד.
מעמידה פנים שהחיים נמשכים
אך בלב עמוק בפנים, מרוסקת לרסיסים.

להאמין אומרים כולם, אבל לא אומרים במי
אלוהים הוא בדיחה וכמוהו כל האנשים.
להאמין אומרים לי, ושיהיה בסדר.
אבל אצלי בלב יש חור שחור, יש שבר.

לבדי יושבת בחדר
ובכל רגע שעובר, רוצה לאחות את השבר,
עוד נסיון מייאש.

להאמין אתם אומרים,
במי?, באלוהים?
אפילו להאמין בעצמנו, אנחנו לא יכולים.

אדם לאדם זאב
וכל אחד שומר על עצמו
אבל אני כבר לא מסוגלת
נופלת אל תוך השבר אל תוך השחור הגדול.