רוצה למות בסוף העולם,
ברגע אחד שהכל ייגמר.
באמת שרוצה למות עם כולם
ושאף אחד יותר לא יישאר.

ואין לי שום רצון מיוחד
לשמוע למעלה קול ילד לבד,
מדבר איך הייתי ואיך אני לא
וחולם בלילות רק כדי שאבוא.
לא רוצה שיבכו על הקבר שלי
ואז כל שנה הם יזכירו אותי.
לא רוצה לעזוב פה אישה אלמנה,
שתחשוב על אותה נשיקה אחרונה.
לא רוצה להיות גם בצד השני
ולקבור בארון חברות של שנים.
לא רוצה לעמוד ומנגד לבכות
על הורים או אחים. חברים, חברות.
ולומר שהיו נפלאים, באמת,
לחיות בעולם שמשהו בו מת.

אני רוצה ללכת בסוף הגדול,
שהכל ייהרס, מיליארדי רסיסים.
שמשהו יבוא וייקח את הכל,
ולא יהיו שום פצועים גוססים.

ואיש לא יידע על זה קודם מראש,
ואף אחד לא יתכנן מה ללבוש,
ושככה פתאום מתוך רגע רגיל,
כולם ייגמרו ולא מהגיל.
ולא תהיה אחרי משפחה,
שתגיד לי "שלום" ו"אהבנו אותך".
כי ברגע הזה כולם יהיו,
ובזה שאחרי הם כולם ייעלמו,
וידעו שאהבתי אותם, את כולם,
עד לרגע הזה בו הלכתי איתם.
ואיש לא יקבור חברים ואחים
או ישכיב את ילדו לעולמי עולמים.
כל הלבבות ישכחו איך לפעום,
כל העולם יחדל מלנשום.

רוצה למות בסוף העולם,
ברגע אחד שהכל ייגמר.
באמת שרוצה למות עם כולם
ושאף אחד יותר לא יישאר.