הוא עזב אותי כך -
מדממת
משברי מילים,
כואבת,
כשהריקנות
פוערת חללים בגופי.

"נטישה אלימה משהו"
לחשתי בשקט.
הוא הסתובב ובהבעה מופתעת
ספק השיב ספק שאל -
"השתמשת
בסמנטיקה שלילית".

"אי-רציונאלית" חשבתי לעצמי,
"בלתי נמנעת".
"אתה שובר אותי, גיל.
מה שנדמה היה נעלם;
לעיתים אפסי,
לעתים בעל משמעות עזה,
התגלה כביטוי
חסר משמעות,
נטול השפעה".

הוא הביט בי
כשהיה כבר מחוץ לדירה
ובפניו התגלה
סדק בודד של צער
"מצטער", גמגם,
"שלמות, את יודעת".