היום הייתה האזכרה של סבא שלי.
האזכרה התשיעית במספר, והשלישית שאני הולכת אליה. אחרי שהייתה
לי בת-מצווה התחלתי ללכת. הפעם הראשונה הייתה הכי מוזרה. זאת
הייתה הפעם הראשונה שראיתי את הקבר שלו - לבן ופשוט. ומקדימה
כתוב באותיות גדולות
היקר באדם.

בדרך לאזכרה היום ניסיתי להיזכר ביום שבו אמרו לי שסבא מת.
הייתי בת שש אז. בדיוק הייתי אצל חברה שלי שגרה שתי קומות
מעלי. נעם בא לאסוף אותי ממנה לפני הזמן והוא נראה מאד מתוסכל
ושקט. ירדנו במעלית ולא שאלתי שאלות. ידעתי, הרגשתי שזה מה
שקרה. הוא הרי היה חולה.
נכנסנו הביתה ואמא אמרה לי בדמעות שסבא מת. התגובה הראשונה שלי
לא הייתה בכי. אבל הייתי בשקט. בשקט גמור ומנסה להבין מה זה
באמת אומר.
זהו, אין לי יותר סבא. אף סבא. אני לא אראה אותו יותר, אף-פעם.
אני לא אשמע את הקול שלו - הצרוד קצת עם המבטא העירקי הכבד.
אני לא אבקר אותו יותר. זהו.
עדיין לא בכיתי.
נכנסתי להתקלח ואמא עזרה לי לחפוף את הראש. רק אז, פתאום, נפל
האסימון. התחלתי לבכות בעודי מתקלחת, בעוד שאמא חופפת לי את
השער בכיתי. כשיצאנו היא סירקה אותי ועדיין עוד כמה דמעות נפלו
מדי-פעם. בהיתי ברצפה.
אין סבא.

לא זכורה לי עוד פעם שבכיתי - עד האזכרה הראשונה שהייתי בה.
אני זוכרת את אמא בוכה הרבה. יושבת בחדר שלה בחושך ובוכה,
ובוכה, ובוכה.
"אמא, להדליק לך את האור?"
"לא", היא ענתה בקול חנוק.
"למה?"
"אני רוצה להיות בחושך."
אני לא הבנתי אותה, לא הבנתי למה היא רוצה לבכות בחושך.
אני זוכרת שהיא הייתה מדברת עם אחיה או אחותה או עם סבתא
בטלפון ובוכה ובוכה. לא היה לידה טישו ואני הלכתי והבאתי לה.
תוך שניות הוא היה רטוב לגמרי.
אני לא בכיתי.

אני זוכרת את השבעה. ישבנו בבית של סבתא. בנות הדודות שלי ואני
בחדר צדדי. בחדר הגדול ישבו כל המשפחה והסתכלו בתמונות. חלקם
בכו. אנחנו לא בכינו. דיברנו. היינו בשקט.

בקושי הספקתי להכיר אותו. תמיד בימי שבת כשהיינו באים אל סבתא
וסבא, הייתי נורא ביישנית. אני לא יודעת למה - ככה הייתי.
הסתתרתי מאחורי אמא.
כשסבתא הייתה שומרת עלי מדי פעם הייתי קוראת לה יהודית במקום
סבתא. למה? אולי כי לא ידעתי איך אני אמורה לפנות אליה. הרי אל
הדודים שלי אני לא פונה כ"דוד" ו"דודה".

אני זוכרת שפעם לאמא הייתה חולצה מקומטת כזאת שהתיישרה לה
בטעות, וסבא אמר לה מה לעשות כדי שתחזור להיות מקומטת.
אני זוכרת שהוא קנה לי חולצה עם כל הא'-ב' עליה.
ופחות או יותר - זה הכל. זה כל מה שאני זוכרת מסבא נעים.

כל שאר הדברים שאני יודעת עליו זה מסיפורים. הוא היה אדם כל-כך
אהוב. כולם כל-כך אהבו אותו והעריכו אותו. תמיד הוא ידע מה
לעשות, תמיד הוא ידע איך לתקן דברים. הוא היה אדם שאפשר לדבר
איתו, שהיה מבין ומקשיב.
הוא אהב את אמא שלי המון. סבתא הייתה קוראת לה מכוערת, והייתה
אומרת שאף אחד לא יתחתן איתה כי היא חולה. כי יש לה אסטמה.
וסבא אף פעם לא אמר את זה. תמיד הוא היה לצידה.
הוא עשה הכל בשביל סבתא שלי למרות שהיא הייתה ממררת לו את
החיים מדי פעם. אבל באמת. והוא עבד קשה כל החיים שלו.
הוא היה גבר מאד שרמנטי ומאד שנון.
זה מה שאני יודעת עליו. וזה הכל מסיפורים.

לא בכיתי היום באזכרה. בת-דודה שלי בכתה, ואני לא בכיתי. אני
לא יודעת למה. בשנה הראשונה בכיתי, וגם בשנה שעברה. והשנה היה
יובש.

ועכשיו אני בוכה - בעודי כותבת את המילים הללו.

אליך סבא: אני מצטערת שהייתי כל-כך ביישנית ולא דיברתי איתך
יותר מדי.
אני מצטערת שלא הכרתי אותך. לא היה לי זמן להכיר אותך.
אהבת אותי מאד, אני יודעת. אהבת אותי מאד ואני אפילו עוד לא
הספקתי להיות לידך מספיק כדי לפתח אליך רגש מתאים. אני יודעת
שאם עכשיו היית חי הייתי מעריצה אותך. אני כבר מעריצה אותך,
סבא.
סבא. סבא, סבא, סבא... זה מוזר רק להגות את המילה הזאת. כל-כך
הרבה זמן לא אמרתי אותה. כל-כך הרבה זמן לא אמרתי את המילה
הזאת וקישרתי אליה פנים, וקול, ואישיות.
אני מתגעגעת אליך. מתגעגעת כל-כך.
ואני יודעת שאתה רואה אותי עכשיו מלמעלה.
אנחנו ניפגש.

הנכדה שלך, עידית.