בלכתך אל האור הבוהק, בעוזבך את עולמי שלי ובדרכך אל עולמך
הנצחי,
הרעדת את לב ליבת נשמתי הלחה והאפורה.
הרעדת אותה כך - וכל הבניינים היפים שנבנו אי פעם, וכל ההרים
התמירים שנשאו את הרקיע, וכל העצים שצמחו שנים על גבי שנים -
הזוכרים כל אחד ואחד מעליהם אשר נשרו -
כולם הזדעזעו למשמע שוועתי.
כולם הוצפו במבולי דמעותי.
כולם נשרפו כאודם לחיי,
ולאחר מכן יבשו כגרוני הניחר.
יבשו הם - וכל שנותר הוא עפר ואפר. שממה שחורה ואפורה על רקע
השמיים האדומים.
ולהבדיל לא יכולתי בין הצללים ובין הפחם השחור הפזור על
האדמה.

ימים שבעה כך נדדתי בשממה - בין חורבות נשמתי. מביטה המומה על
עולמי הגווע, מתגעגעת אליך כמו פרח אל אור החמה. כמהה אליך כמו
פרפר אל הצוף.

ובתום היום השביעי, עת זרחה החמה על הבוקר השמיני - ראיתי נבט
ראשון, נבט אחד פעוט צץ מן האדמה השרופה והחרוכה של קיומי -
מסמל את תחילת הלידה מחדש.


קרקע חרוכה, פורייה היא.