בלכתך אל האור הבוהק, בעוזבך את עולמי שלי ובדרכך אל עולמך הנצחי, הרעדת את לב ליבת נשמתי הלחה והאפורה. הרעדת אותה כך - וכל הבניינים היפים שנבנו אי פעם, וכל ההרים התמירים שנשאו את הרקיע, וכל העצים שצמחו שנים על גבי שנים - הזוכרים כל אחד ואחד מעליהם אשר נשרו - כולם הזדעזעו למשמע שוועתי. כולם הוצפו במבולי דמעותי. כולם נשרפו כאודם לחיי, ולאחר מכן יבשו כגרוני הניחר. יבשו הם - וכל שנותר הוא עפר ואפר. שממה שחורה ואפורה על רקע השמיים האדומים. ולהבדיל לא יכולתי בין הצללים ובין הפחם השחור הפזור על האדמה. ימים שבעה כך נדדתי בשממה - בין חורבות נשמתי. מביטה המומה על עולמי הגווע, מתגעגעת אליך כמו פרח אל אור החמה. כמהה אליך כמו פרפר אל הצוף. ובתום היום השביעי, עת זרחה החמה על הבוקר השמיני - ראיתי נבט ראשון, נבט אחד פעוט צץ מן האדמה השרופה והחרוכה של קיומי - מסמל את תחילת הלידה מחדש. קרקע חרוכה, פורייה היא. |
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד. |
|