ניסיתי לחשוב הרבה זמן, מה הוא רוצה שאני אגיד לו. אבל לא היה
לי שום רעיון. מכיוון שלא יכולתי לחדור לתוך המוח שלו ולדעת מה
הוא חושב, וגם לא הצלחתי להעלות על דעתי מה מסתובב לו שם בתוך
הראש, וויתרתי על המאמץ האבוד מראש והסתובבתי והלכתי. אחרי כמה
רחובות זה היכה בי. גם לו אין שמן של מוסך מה מסתובב לי בראש
והוא בטח לא היה מסוגל לעקוב אחרי כל המחשבות המתרוצצות שלי
כמו שאני לא יכולתי, לעזאזל, לדעת מה הוא כבר רוצה שאני אגיד
לו. ומכיוון שהוא לא יכל לחדור לתוך המוח שלי, ואני מניח שהוא
לא תיאר לעצמו מה חשבתי, הוא לא מבין למה הסתובבתי והלכתי
ככה.
אולי הוא כועס?
אולי הוא חושב שאני כועס?
אולי זה לא היה נחמד מצידי והייתי צריך להסביר לו למה החלטתי
ללכת, ולתת לו צ'אנס, או להסביר לי מה הוא רוצה שאני אגיד או
לוותר לי על להגיד את מה שהוא רוצה, ואולי זה בעצם מה שהוא רצה
שאני אגיד לו? לא הייתי בטוח לגמרי, אבל כמעט הסתובבתי וחזרתי
בריצה. עצרתי את עצמי. זה היה מאוחר מדי, אני כבר הסתובבתי
והלכתי, הוא לא עומד שם עדיין עם הידיים שלובות על החזה ומסתכל
עלי במבט המפחיד הזה שלו.
מה כבר יכולתי להגיד לו?
עצרתי. נשענתי על קיר של בית עם לבנים אדומות. שמתי את הידיים
בכיסים. הייתי עייף ורעב וצמא, צריך לשירותים, היה לי קר, והיה
קשה לי לנשום. היה לי חסר כל מה שאדם צריך כדי להתקיים, ובנוסף
לכך, אני כנראה אמות בלי לדעת מה הוא רצה שאני אגיד לו.
הסתכלתי למעלה. העננים היו לבנים וכבר אפשר היה לראות כמה
כוכבים. העלים של עץ הצפצפה היו כתומים לגמרי ובדיוק נפל עלה
אחד כשהסתכלתי. אם רק הייתי יכול לקרוא את המחשבות שלו... אני
רוצה פשוט להפוך לענן ולטייל מעל כולם. לא לכוכב. רק לענן, לא
רוצה להתרחק עד כדי כך. חתול שחור יפיפה עבר מתחת לספסל שליד
עץ הצפצפה בדיוק כשהסתכלתי בחזרה למטה. אני חושב שספסלים
קיימים רק בשביל היופי. אף אחד אף פעם לא יושב על ספסל. לפחות
אני לא ראיתי. אבל אני אוהב אותם. חשבתי לעשות צעד חסר תקדים
ולשבת על הספסל. הראש שלי כאב מרוב שהייתי צמא. הספסל היה ממש
מלוכלך והיו עליו הרבה עלים כתומים. ישבתי. זה הרגיש מאוד
מוזר. קמתי מהר.
איך רציתי להיות ראוי לו כשאני אפילו לא מרגיש ראוי לשבת על
ספסל? התחלתי ללכת ובעטתי בעלים הכתומים ששכבו על הרצפה.
הזדהיתי איתם. שמחתי בשביל אלה שנפלו עם הפנים למטה והם לא
צריכים להסתכל למעלה כל הזמן לראות מה הם הפסידו.
האם אני הלוזר הגדול בתבל? לא. אני לא אתחיל פתאום להיות
יומרני. זה לא מתאים לאופי שלי. אולי אפילו לרצות להיות ענן זה
יומרני מדי? כל כך הרבה שאלות... ואין תשובות...
מה הוא רצה שאני אגיד לו?
זה הכל באשמתו! התחלתי לבכות. ידעתי שבאיזשהו שלב הדמעות
יגיעו. מתישהו זה היה חייב לקרות. הייתה לי איזושהי אשליה
עצמית שאני אצליח להתאפק. הפסיכולוגים אומרים שמותר להתאבל.
אבל אני אף פעם לא מקשיב לשטויות של פסיכולוגים.
אבל זה כן באשמתו! התווכחתי עם עצמי אפילו שלא אמרתי לעצמי שום
דבר על זה שזה לא באשמתו. הוא חושב את עצמו. בכיתי. הוא חושב
שהוא הרבה יותר טוב ממני! שאני לא לרמה שלו! אני יודע שהוא
חושב ככה!!!

לא רוצה לראות אותם.
למה לא?
הם כאלה סנובים, הם בטוחים שאני לא לרמה שלהם.
אתה בטוח? אורי ובן?
כן. הם הכי.
זה הכל בראש שלך! זה ממש לא ככה. אתה סתם מדמיין. אורי ובן?
חושבים עליך? שאתה לא לרמה שלהם? אתה? תגיד, באיזה סרט אתה
חי?
אבל הם תמיד מסתכלים עלי ככה ש...
אתה מדמיין! אורי כל הזמן מדבר על כמה שאתה מוכשר. ובן? בן,
שכל כך מתעניין במה שאתה עושה?
אני יודע מה הם חושבים. שאני לא טוב כמוהם, הם מסתכלים עלי
במין רחמים כאלה.
אני לא יודע מאיפה אתה מביא את השטויות האלה. זה הכל רק בתוך
הראש שלך.
לא נוח לי להיות לידך כשהם שם. והם חושבים עליך שמה אתה מביא
את האידיוט הזה.
טוב, אתה ממש מגזים. אם כבר הם אלה שלא לרמה שלך. אני מתכוון
למה שאני אומר. כל אחד מהם היה מת להיות רבע ממך. אוקיי?
מה שתגיד.
אז אתה מעדיף שלא נראה אותם?
מה אתה רוצה שאני אגיד?

אם הוא היה פה, הוא היה אומר שאני סתם מדמיין. שהכל בראש שלי.
אבל בעצם כשהוא מקור הבעיה אז הוא לא יכול להיות כאן ולהגיד לי
שהכל בראש שלי. והפעם אני בטוח שהוא חתיכת סנוב עלוב שמזלזל בי
בלי כל זכות.
אני מגיע לנהר והולך ליד המעקה. הנהר מזוהם ומגעיל. אני מסתכל
למטה. עוד לא חושך לגמרי, אבל עוד מעט יהיה. אני רואה ציפורים
לבנות שמתעסקות עם הזבל שעל האבנים לפני שהמים מתחילים. להסתכל
על הנהר רק עושה אותי יותר צמא. והמבט אחורה אל העיר שכבר
מתחילים להדלק בה האורות רק עושה אותי יותר רעב. התעטפתי חזק
יותר במעיל שלי.
אני אלך הביתה? רק המחשבה על החדר שלי גורמת לי חררה. אבל קר
לי ואני מת לזרוק את עצמי על משהו ישין. אני מתחיל לבכות שוב.
אתם יודעים מה זה גם למות מצמא וגם להיות חייב לשירותים?
בשביל מה אני צריך את זה?
למה ציפיתי?
לכלום.
מה רציתי ממנו?
כלום.
מה הוא רצה ממני?
לא יודע.
מה הוא רצה שאני אגיד לו?
אין לי מושג קלוש.
מה אני רוצה להיות כשאני אהיה גדול?
עננים.
לא חשבתי על זה שמשהו כזה חייב לקרות בסוף?
כל הזמן.
ולמה לא עשיתי כלום בקשר לזה?
כי אני אידיוט.
למה זה אכפת לי כל כך אם ידעתי שזה עומד לקרות כל שנייה?
מי אמר שזה אכפת לי?
תעשה לי טובה...
אני כבר מתגעגע אליו.
העיר הייתה כבר חשוכה ואני הלכתי בה. ברחובות שלפתע נראו לי
זרים כל כך. המגרשים הריקים והילדים שצורחים עשו לי צמרמורת,
או שזה היה הקור. שמעתי רעם. ואז הגשם התחיל לרדת. ניסיתי
לעבוד על עצמי שזה לא מפריע לי, אבל זה היה נסיון מגוחך. שמתי
את הכובע של המעיל, וזה לא היה ממש נוח, בגלל הכובע צמר שלי.
הייתי חייב לחזור הביתה. אבל זה יהיה לחזור כאילו אחרי תבוסה.
אחרי שהפסדתי. ושנאתי לחזור הביתה עם הרגשה כזאת. טוב, אין
ברירה.
אין ברירה. צריך לקבל את מה שהחיים זורקים עליך. צריך להתמודד.
צריך לא להיות מפונק ולהמשיך הלאה. לא צריך ששום דבר יהיה
אכפת, אם זה היה ברור שזה יקרה. צריך להיות מין רובוט על אנושי
שמסוגל להתמודד עם זה. צריך לקבל בהבנה את כל מבטי הזלזול שכל
האנשים זורקים עליך. צריך לדעת את מקומך ומה מגיע לך. ולא
לצפות שיקרו לך דברים שאתה לא ראוי להם. וחס וחלילה אם קורה לך
משהו כזה פעם בחיים אז להיות מוכן לרגע שבו זה יתרסק. ואם יש
סיכוי קלוש שמשהו עושה אותך מאושר, אז אל תדאג, זה זמני. זמני
וגם קצר להחריד. וזה מחזיר אותי לשאלת ה-400 מליון דולר.
למה אנשים אוהבים את מי שמתיחס אליהם כמו חרא???
למה?
אני מסתכל לכם בעיניים, נבלות, ושואל אתכם את זה!
וגם אותי...
לא!
אני לא כמוהו! לי אין גם מישהו שמתייחס אלי כמו בן אדם! ולו
יש! היה...

זה היה פעם, כשאני ואיתי... לא סיפרתי לך על איתי, נכון?
לא. זה מעניין?
הוא היה חבר שלי אחרי התיכון, זאת אומרת בערך. אתה יודע. אבל
מאוד אהבתי אותו. אני עדיין. קצת. גם. אתה יודע.
אה... טוב...
תראה, הוא נסע לשנתיים ללמוד בחו"ל. גם כשהוא היה פה אז היו לי
עוד בחורים. גם לו. זה היה ככה, אתה יודע...
אני יודע הרבה דברים...
לא... כן... נו, אתה מבין למה אני מתכוון?
כן, בטח.
אז עכשיו הוא שנתיים בחו"ל.
אה. מגניב לו. ואתה היית עצוב כשהוא נסע?
הייתי קצת עצוב, אבל זה לא היה כזה... אתה יודע. לא ממש אכפת
לי, כאילו, אם הוא כאן, אז סבבה, ואם הוא לא, גם סבבה... אתה
יודע...
המצב האידאלי המושלם.
תראה, ככה זה אני.
כן, את זה אני יודע. וזה דבר טוב, בסך הכל, אתה זורם כזה
והכל...
טוב. אז מה התחלתי לספר לך?

איזה אידיוט! איזה וונבי זורם. וונבי לא אכפת לי מכלום, אם
תבוא אלי יהיה סבבה, אם לא תבוא גם סבבה. אם אני אראה אותך פעם
במאה שנה זה טוב, אם פעם ביומיים גם טוב. אתה יודע, אני כזה,
נו... זורם. שימות. למה ציפיתי? ראיתי אותו פעם במאה שנה. אבל
למה ככה? למה בצורה כזאת? לא יכול להיות יותר אנושי? כשמישהו
צועק עלי שאני דפוק, זה הרבה פחות מעליב מאשר כשמישהו יוצא
מנקודת הנחה שזה ברור לי ולו שאני דפוק ולכן אין צורך בכלל
להגיד את זה, ופתאום אני קולט את זה.
הגעתי הביתה. אחרי שדאגתי לכל מה שהייתי צריך, נפלתי על המיטה
שלי, ושמעתי את הגשם על החלון, מיואש מהחיים. זה עניין של
דקות, פשוט לוותר ולצנוח. לא לחשוב על זה. להרגע. לשכוח. מה כל
כך אכפת לי בעצם? לא. זה אכפת. אמנם ראיתי אותו פעם במאה שנה,
אבל בזמן האחרון זה היה יותר מזה. הרבה יותר מזה, וגם קרה יותר
מזה. והלכנו להרבה דברים ביחד. וראינו הרבה אנשים ביחד. והוא
עזר לי בכל מיני דברים. אוף! ופתאום, פתאום האיתי הזה חוזר.
וכשהוא הסתכל לי בעיניים ואמר לי שאיתי חזר ושאיתי ביקש שהוא
יוותר עלי ועל כל שאר החארות שלו. ושהוא מקווה שאני מבין. מה
הוא רצה שאני אגיד לו?