חברת הגז.

יום בהיר אחד התקשרה אלי מישהי מחברת הגז ואמרה לי בקול צרוד
וצווחני: "שלום, מדברים מחברת הגז, הגיע הזמן לבדיקה השגרתית
שלכם. תוכלי להיות ביום שני בשעה 8:30 - 9:00 בבוקר בבית?"
לא הבנתי מה היא רוצה, אבל אני תמיד בבית אז אמרתי כן.

יום לפני כן היא התקשרה אלי עוד פעם להזכיר לי שאנשי חברת הגז
יפלשו לי לבית מחר.

למחרת פתאום העיר אותי הטלפון: "שלום, אני משה (שם בדוי) מחברת
הגז, את יסמין? תסבירי לי איך מגיעים אליכם כי אני הסתבכתי."
הסברתי לו וחזרתי לישון. אבל אז היה צלצול בדלת שהעיר אותי.
דחפתי את הרגליים לתוך כפכפים וירדתי לפתוח את הדלת.
"שלום", אמר לי איש שמן לא מגולח בן 40. "אני משה (שם בדוי)
מחברת הגז."
"שלום."
"הגיע הזמן לבדיקה השגרתית שלכם." הראתי לו איפה הגז. "בוא
נראה, בוא נראה," הוא אמר לעצמו. "הנקודה שלכם לא תקנית."
"מה?" שאלתי בקול חצי ישן.
"הנקודה שלכם לא תקנית, היא יותר גבוהה מגובה האש של הגז, הנה,
את רואה? וזה מסוכן צריך להזיז אותה."
"אז תזיז אותה."
"זה עולה 260 שקל."
"אבל אין לי 260 שקל."

"אמא. באו להציק לי מחברת הגז. הם צריכים להזיז את הנקודה שלנו
כי היא לא תקנית אבל זה עולה 260 שקל. מה? טוב, דברי איתו
את."
נתתי לו את הטלפון שידבר עם אמא.
הכנתי לו קפה. הוא לא גמר ממנו אפילו חצי.
"אז תגידי לאמא שלך שתשאיר לך צ'ק למחר של 260 שקל ואנחנו נבוא
להזיז את הנקודה."
"טוב."
"ויש לי פה חוברת עם המוצרים שלנו, אז אם אמא שלך תרצה לקנות
את אחד המוצרים שתוסיף את המחיר שלו לצ'ק."
"טוב", אני אחסוך ממנה את זה.
"טוב, עכשיו תחתמי פה. זאת רק הודעה פורמלית שאת אומרת שאתם
מתחייבים שתתקנו את זה תוך 14 יום, שזה לא משנה כי נבוא מחר."
"אוקיי."
"להתראות, יסמין".
"ביי." איזה כיף שהוא הלך, איזה אושר, העולם נפלא!!!

"אמא, אל תשכחי להשאיר לי צ'ק למחר לחברת הגז."
"אמא, אני צריך מחר 300 שקל לטסט", אמר אח שלי. איך אנחנו
מצליחים להתקיים בכלל?

למחרת שוב העיר אותי צלצול בדלת. אוף, הוא עוד פעם בא. פתחתי
את הדלת והפעם לא היה שם אחד. היו שם שניים (!) הם מתרבים!!!
"שלום, יסמין."
"היי."
"באנו להזיז את הנקודה."
"יופי. תזיזו אותה." חזרתי לישון (הפעם לא הכנתי להם קפה, כמה
קפה הם יכולים לשתות? בטח הם הולכים לאיזה 20 בתים ביום) פתאום
שמעתי מישהו צועק.
"יסמין!"
"מה?" קמתי וגיששתי עם היד למקום שבו שמתי את המשקפיים שלי.
"גמרנו להזיז את הנקודה."
"יופי."
"תחתמי פה. ופה. ופה ופה."
"אוקיי."
"מה, רות בכר היא רופאת השיניים שלך?" שאל השני.
"כן."
"היא הייתה רופאת שיניים שלי הרבה שנים."
"מגניב."
"תגידי, את חולה? את לוקחת מוקסיפן?" הוא הסתכל על המוקסיפן
שהיה שם.
"כן."
"טוב, אז אנחנו הולכים." יופי.
"ביי". לכו כבר.
"איזה יופי, יש לך פוסטר של צוללת צהובה."
"כן, מגניב."
"ביי". יופי, הם הלכו.


אלה שבודקים את שעוני החשמל.

איתם יש לי מערכת יחסים ארוכה. הם באים הרבה.
"שלום, באנו לבדוק את שעון החשמל."
"יש שניים, אחד למעלה ואחד למטה." הוא בהלם שלא ביקשתי ממנו
תעודה מזהה. "טוב, זה הלמעלה."
הוא עולה על כיסא ומתקתק כמה מספרים על המכשיר שלו.
"אוקיי, יש אחד למטה, אבל צריך להעיר את אח שלי."
אנחנו יורדים למטה.
"נעמן. תקום." סטירה, בעיטה, בעיטה.
קול לא מוגדר עולה מהכיוון שלו והוא שם את הכרית על הראש.
"נעמן, תקום, מישהו צריך לדרוך לך על המיטה."
נעמן קם והוא עולה לו על המיטה ומתקתק כמה מספרים על המכשיר
שלו. הוא יורד לנעמן מהמיטה ונעמן חוזר לישון.
"טוב, להתראות."
"ביי."
אני חוזרת לישון.


דואר רשום.

הם לא נכנסים אפילו הביתה...
צלצול בדלת.
"שנייה!!!" אוף, מה רוצים מחיי?
"שלום, זה דואר רשום בשבילכם. תחתמי פה, ופה ופה. תודה."
יש, הוא הלך.


סוף אופטימי - שליח הפיצה.

"אוף! אין מה לאכול בבית הזה!!!"
"יש פה שניצל סויה שעבר לו התאריך האחרון לשיווק לפני שנה."
"למה את לא אוכלת אותו?"
"כי יש בו אלבומן ביצה, אבל אל תדאג, יוסי יאכל אותו כשהוא
יבוא לפה."
"אוף, אני רוצה אוכל!!!"
"אפשר לעשות גוהן (תרגום: גוהן=אורז)."
"אבל אנחנו כל יום אוכלים גוהן."
"אפשר לעשות גוהן עם קרירין (=אורז עם קארי)."
"לא בא לי."
"אפשר להכין גוטנקס (מג'דרה)."
"לא, זה לוקח שנה."
"טוב, אז נזמין פיצה?"
"תזמיני את."
"לא, תזמין אתה. טוב, אני אזמין."

"נעמן!!! מה אתה רוצה על הפיצה???"
"אממ, אני רוצה עם זיתים, ותזמיני גם עם פטריות כי מיכל באה
עוד מעט."
"שנשאיר גם לאמא?"
"כן."
"אבל אני לא יודעת מה היא רוצה."
"אז תזמיני לה עם זיתים."
"טוב. אני רוצה פיצה משפחתית שחצי עם זיתים ורבע עם פטריות
ורבע עם פטריות אבל בלי גבינה."
"חצי עם זיתים וחצי עם פטריות בלי גבינה?"
"לא. מהחצי של הפטריות אז חצי עם גבינה וחצי בלי גבינה."
"חצי עם פטריות בלי גבינה וחצי עם פטריות עם גבינה?"
"לא, התכוונתי לחצי מהחצי..."

אחרי כמה זמן הם הבינו... "טוב, דברי עם השליח, ותגידי לו איך
מגיעים."
"הלו?"
"הלו? שלום, זה השליח. איך מגיעים אליכם?"
"זה ברחוב עינים למשפט."
"אין במפה רחוב כזה."
"נכון רחוב אגריפס?"
"כן?"
"יש לו צומת עם כי"ח?"
"כן?"
"אז בצומת ההוא יש כניסה לשכונה."
"זה ברחוב שומרון?"
"לא זה לפני רחוב שומרון. יש כזאת כניסה לתוך השכונה שמכוניות
לא יכולות לנסוע שם."
"אה, אני מכיר את זה אבל יש שם מדרגות אז אני לא אוכל להגיע עם
האופנוע."
"לא, כי אתה צריך להכנס מהצד."
"מרחוב שומרון?"
"לא, לא מרחוב שומרון. מהרחוב שמקביל לרחוב שומרון. אתה נכנס
מהצד ואז יש רחוב כזה לקצת, ואז אתה מגיע לרחוב עינים למשפט,
אז 8".
"טוב."
צלצול בדלת.
"יש, זה שליח הפיצה!!! יש, אני אפתח לו!!! אממ... הי, מיכל.
בעלך למעלה, הזמנו לכם פיצה."
"אתם רוצים לאכול ארטיקים?"
"לפני הפיצה?"
"כן."
"אבל יש רק את הארטיקים הגדולים ואני שונא אותם."
"גם אני שונאת אותם, אבל אמא אמרה שאם אנחנו לא נגמור אותם אז
היא לעולם לא תקנה לנו את הקטנים שאנחנו אוהבים."
"טוב, אז נאכל אותם, איזה צבע יש?"
"אני אלך לבדוק. אממ... יש פיקורו (ירוק) ורטר (כחול) ג'יס
(אדום) גינאו (סגול) וריקו (צהוב)."
"אני רוצה פיקורו."
"גם אני רוצה פיקורו."
"אבל נשאר רק פיקורו אחד."
"טוב, אז אני רוצה את הסגול."
"את גינאו?"
"כן, נעמן, למה אתם קוראים לארטיקים בשמות כאלה?"
"לא משנה, עזבי, זה מדרגונבולזי."
צלצול טלפון. "הלו? יסמין, זה השליח, הסתבכתי כאן, איפה זה
הרחוב שלכם? לא משנה, מצאתי." תודה לאל.
צלצול בדלת.
יש, הפיצה הגיעה!!!
אני פותחת את הדלת והמשיח עומד בפתח. איזה אושר!!! הוא נראה כל
כך יפה עם השיער הארוך שלו והחליפה של האופנוען. שליח פיצה,
אנחנו אוהבים אותך!!!