אנחנו לא יודעים למה, אבל בזמן האחרון הילדים שלנו לא רוצים
לקום מהמיטה. בזמן האחרון הילדים לא זזים. אין לנו מושג מה
גורם לתופעה הזאת. אולי אין להם רצון לחיות. אולי אין להם כוח
לזוז, אולי הם סתם עצלנים, אולי הם לא חושבים שיש משהו טוב
שמחכה להם שם בחוץ, אולי לא מעניין אותם מה קורה בעולם שמחוץ
למיטה שלהם. אנחנו לא יודעים, אבל אנחנו בטוחים שצריך לעשות
משהו.
זה היה חלק מהנאום באסיפת ההורים. נדמה היה שכל הילדים בכיתה
לא רצו לקום מהמיטה יותר. אי אפשר היה לשכנע אותם. הם אולי קמו
מדי פעם לשתות או לאכול או להשתין אבל הם מיד חזרו. אלו שהיו
במצב טוב יותר היו שומעים מוזיקה לפעמים, וזאת בהנחה שהמערכת
הייתה בטווח יד מהמיטה שלהם. הילדים לבשו רק בגדים שחורים, ולא
היו מוכנים ללבוש שום דבר אחר. והם גם לא כיבסו אותם כל כך,
וגם הם לא ממש התקלחו. ההורים היו אובדי עצות ועשו ישיבה גדולה
וחשובה. הורה אחד השמיע חלק מהשיחה שלו עם הילדה שלו.
"את לא יכולה לשכב כל היום במיטה. נו, קומי כבר."
"לא רוצה."
"את צריכה ללכת לבית ספר."
"לא רוצה, איכס בית ספר."
"אז איך תתקדמי בחיים?"
"לא רוצה לחיות."
"מה זאת אומרת?"
"אני שונאת את החיים ושונאת את העולם ולא רוצה לעולם לקום
מהמיטה."
"אבל מה אם החברים שלך? את לא רוצה לראות אותם?"
"לא. שונאת אותם, הם חארות."
"מה קרה לך? תמיד היו לך הרבה חברים."
"מה הטעם? ממילא נמות בסוף."
"טוב. אם את לא קמה עכשיו מהמיטה אני אוציא אותך בכוח."
"לך תזדיין."
"מה אמרת? את לא תדברי אלי בחוסר כבוד כזה, זה ברור?!"
אני מניח שכולם מכירים את הסיטואציה הזאת. אמר ההורה לכל
ההורים האחרים. הנהונים של הזדהות עברו בכל הכיסאות. "והשאלה
היא מה אנחנו יכולים לעשות כדי שהילדים שלנו לא יהיו כל כך
מיואשים?"
"אולי", אמר איזה הורה עם קול צפצפני, "היה יותר מדי לחץ
בלימודים, וכל הזמן אמרו להם שאין להם סיכוי וייאשו אותם."
"מה זאת אומרת?" שאלה הורה אחרת, "איך אפשר לעשות פחות לחץ
בלימודים ממה שהיה?"
"אז מה אנחנו יכולים לעשות?" שאל הורה אובד עצות.
"צריך למצוא משהו שיעניין אותם, ושיגרום להם לרצות לצאת
מהבית."
"מה יכול לעניין אותם?" שאלה עוד הורה, "הם לא רוצים לטייל, לא
רוצים לקרוא, לא רוצים לנגן, לא רוצים אפילו טלוויזיה או מחשב,
והם אפילו לא רוצים חברים."
"אני חושב שאנחנו צריכים להיות יותר קשוחים איתם!" אמר הורה
נאצי, "פשוט בגלל שויתרנו להם הם נהיו כל כך מפונקים! אם היינו
מלמדים אותם לכבד את ההורים, הם היו עושים מה שאנחנו אומרים
להם."
"אולי זה רק מרד נעורים וזה יעבור?" שאל הורה לא נאצי.

ההורים לא הצליחו למצוא שום פיתרון, והילדים התחילו לנעול את
החדרים שלהם (אלה שהיה להם מנעול לפחות). הילדים כבר היו קמים
לאכול ולהשתין רק כשההורים היו ישנים, כי הם לא רצו לראות
אותם. הילדים באמת היו מיואשים מהחיים והם כעסו על כל העולם.
אבל אף אחד לא ידע מה לעשות. אחרי שהילד הראשון התאבד ההורים
החליטו לפנות לעזרה מקצועית ואישפזו את כל הילדים במחלקה
הפסיכיאטרית. שם הם שכבו במיטות אחד ליד השני ולא עשו כלום.

ההורים באו לבקר אותם כל הזמן, אבל הם לא רצו לדבר איתם. הם
הפסיקו לדבר מאז שהם הלכו למחלקה הפסיכיאטרית. ההורים חשבו
שאולי שהות עם עוד ילדים תשמח אותם. אבל אם הם דיברו אחד עם
השני, זה היה כשאף אחד לא הקשיב, כי כשהיו שם אנשים אחרים הם
לא דיברו בכלל. הרופאים בהתחלה חשבו שהם הפסיקו לדבר, אבל אחר
כך הם חשבו שהם כן מדברים אחד אם השני, כי אחרי כמה זמן, כל
פעם שהגיע הורה הילדים דפקו חזק עם נעליים על המיטות ועל
הקירות ועשו רעש עד שההורה הסתלק.

"אף פעם לא ראיתי דבר כזה", אמר הרופא. לא היה לו מושג מה
לעשות. "זה סוג של מניה דיפרסיה", הוא אמר. וההורים לא הבינו
איך כל הילדים בכיתה נהיו מניה דיפרסיבים.
"אולי זה המפעלים שליד בית הספר?" שאלה הורה אחת, "אולי הם
פיזרו כל מיני חומרים שעשו לילדים שלנו כל מיני דברים במוח?"
"ואולי הם לוקחים סמים?" שאל הורה אחר.

עוד ילד ניסה להתאבד. הוא היה בבית חולים אז לא קרה לו כלום.
אבל מאז כל הילדים הפסיקו לאכול. ושמו לכולם אינפוזיות. נתנו
להם כל הזמן הרבה כדורים, אבל שום דבר לא עזר. הם רק ישנו יותר
ויותר והיו ערים ממש קצת.

ההורים החליטו שהרופאים לא יודעים מהחיים שלהם.

פתאום נשמעה הצעקה. ילד אחד צעק ולא הפסיק. רופאים ואחיות רצו
וניסו להרגיע אותו, אבל לא הצליחו. אף אחד לא הבין איך יש לו
כל כך הרבה אוויר לצעקה כזאת. הילדים האחרים לא הגיבו. אבל
כשהרופאים הסתכלו על הפרצוף שלהם הם ראו שהם מבינים למה הילד
צועק, אבל הם לא דיברו אז אי אפשר היה לשאול אותם. הרופאים
שאלו את הילד למה הוא צועק, אבל הוא המשיך לצעוק. פתאום הוא
הפסיק, אבל זה היה רק בשביל לקחת אוויר ולצעוק שוב. רופא הזריק
לו משהו והוא נרדם.
"אני חושב שזאת התקדמות", אמר הרופא הראשי, "סוף סוף הם לומדים
להוציא את זה החוצה ולא לשמור את זה בפנים."
דבריו נקטעו על ידי צרחה זהה לקודמת, אבל מפי שלושה ילדים
אחרים.
"כאן אנחנו רואים דוגמא לחיקוי", אמר הרופא בזמן שהוא עבר מילד
לילד והזריק להם והם נרדמו. "הילדים מחקים את החבר שלהם שעשה
משהו חדש".
עוד שבעה ילדים התחילו לצעוק. והיה נראה שהחולים האחרים במחלקה
מחקים אותם. "די, תהיו בשקט. אף אחד לא רוצה לשמוע אתכם
צועקים. אתם חושבים שאני לא רוצה לצעוק? אני רוצה, אבל אני
שולט בזה." עד שהוא גמר להגיד את זה כל הילדים כבר צעקו. הם
העירו את הילדים שנרדמו, וכולם קמו מהמיטה והתחילו לצעוד לעבר
הרופא.

"ילדים נחמדים, ילדים נחמדים...." אמר הרופא ויצא מהר ונעל
אותם בחדר. "אני לא יודע מה לעשות, אני חושב שאנחנו מתקדמים
לאן שהוא, אבל הילדים מפחידים אותי. לא, אין תיקונים בקומה
הזאת, זה הילדים שצועקים".

"אהההההההההההההההההההההה"
"אהההההההההההההההההההההההההההההה"
"אהההההההההההההההההההההההההההההההההההה"

"אני לא יכול להשתיק אותם, אני צריך 48 מאבטחים בשביל זה!"
רופא אחר ניסה שיטת טיפול אחרת. הוא נכנס לחדר והתחיל לצעוק
גם. אבל הצעקה שלו הפכה לצעקת כאב. כי ילדה אחת נשכה אותו.
והוא ברח מהחדר ונעל אותו שוב. "הילדים האלה משוגעים! חייבים
לברר מה היה במפעל שליד בית הספר שלהם."
"אבל זה רק כיתה אחת", אמר הרופא, "אולי הם הלכו כל הכיתה
למפעל? או משהו כזה?"
"האמת שלא דווח על שום בעיה אצל העובדים במפעל", אמרה רופאה
אחת, "והמפעל הזה נבדק הרבה פעמים, והוא בטיחותי לגמרי." היו
לרופאה משקפיים עם מסגרת ורודה. "הי, לא נהיה פה קצת שקט?"
שאלה אחות.
"זה הילדים שהפסיקו לצעוק", אמר הרופא. הם נכנסו לחדר, כל
הרופאים ביחד. ופחדו לראות מה קורה שם. אבל כל הילדים שוב שכבו
במיטות כאילו הרופאים רק דמיינו את הכל.
"הם שפויים לגמרי", אמר הרופא, "הם רק רוצים לשגע את המבוגרים
כמו שהמבוגרים שיגעו אותם. הם פשוט כועסים, הממזרים הקטנים
מתכננים את הכל. אנחנו צריכים להציב עליהם שמירה 24 שעות
ביממה. כי הם בטח צוחקים עלינו בלילה, כשהם מתכננים תכניות
זדוניות, השדים הקטנים. נראה מה הם יעשו כשהם יצטרכו לאלתר."

המאבטח ברח בצרחות מהחדר של הילדים. "הם נושכים! הם נושכים!"
הוא אמר, "מי יודע אם יש להם כלבת?"  הרופא לא החמיץ את הצחוק
שעלה מהחדר. הוא נכנס זועם. "אני שמעתי אתכם, ילדים ארורים!"
הוא צעק, "ואני יודע מה אתה עושים. אתם רק רוצים חופש מבית
ספר. נכון? אני מחזיר את כולכם הביתה. לא יעזור לכם. אני יודע
שאתם נורמלים לגמרי." פתאום כל הילדים הוציאו סכינים יפנים
וניסו לחתוך לעצמם את הורידים. הרופא כבר הזמין את כל האבטחה
של בית החולים להשתלט עליהם כשהמאבטח צעק, והם הצליחו להציל את
הילדים. חלק נלקחו לחדר מיון לעשות תפרים, ולחלק רק שמו
פלסטרים. "אני אקשור את השרצים למיטה", אמר הרופא לעצמו.
"בעצם, אתם רק רוצים תשומת לב, נכון?" הוא הביט בהם. "אז אני
מקשיב. אני לא כמו ההורים שלכם. אתם יכולים לדבר איתי. תספרו
לי למה אתם כל כך כועסים." דממה. "אתם לא יכולים להמשיך ככה
לנצח. אתם ילדים אינטיליגנטים. תספרו לי מה קרה, אני מקשיב."
כמה ילדים כבר לא הסתכלו עליו אלא על הקיר. "תגידו לי כל דבר,
אפילו שטויות, אני מוכן לשמוע".

"כואבת לי השן", אמרה ילדה אחת. הילדים הסתכלו עליה בשנאה.
"מה?! אז למה לא אמרת, ניקח אותך לרופא שיניים מהר!" צעק
הרופא. היה צריך לעקור לילדה את שן הבינה ולעשות לה טיפול שורש
בשן אחרת. הכאבים שלה כבר היו כל כך גדולים, שהיא לא הצליחה
להתאפק.

"בוגדת!" אמר לה אורי, אחרי שהיא חזרה והם היו לבד.
"אבל מאוד כאב לי", אמרה שרון.
"ולדורון ואיתי ונעמה ויניב לא כאב?" הוא הצביע על הילדים
שחתכו את עצמם הכי עמוק.
"נו, תוותר לה", אמר ניר, "נראה אותך אם תהיה גיבור גדול
כשמאוד יכאב לך בשיניים. קל לך לדבר כשלא כואבות לך השיניים,
וחוץ מזה אולי זה יבלבל אותם יותר."
"טוב", אמר אורי, "כולנו צריכים לדבוק יחד, אז אני מוותר לך.
וזה מזכיר לי שיוני עדיין לא איתנו. אבל אני מקווה שיחזירו
אותו לפה בקרוב. או שאולי הוא הצליח ולא מספרים לנו."
"לא, הוא לא הצליח", אמרה שרון, "שמעתי את הרופא ששאל מה
שלומו, ואמרו שהוא עדיין לא התעורר, אבל שהוא יציב. ההורים שלו
כל הזמן שורצים שם."
"למזלנו להורים שלנו עדיין אסור לבוא", אמרה אפרת.
"אני רוצה להיות כמו ארז", אמר נועה, "היה לו שכל לנסות לפני
ששמו אותנו בחור הזה. אתם חושבים שאנחנו צריכים לעשות את זה
קולקטיבי?"
"אני כבר אמרתי לכם מה אני חושב על זה", אמר אורי, "כל אחד
צריך מתי שהוא מוכן ומתי שהוא מרגיש שהגיע הרגע, אם בכלל. גם
יכול להיות שיש פה כאלה שלא רוצים להתאבד. לא שאני מבין
אותם."
"אז מה כדאי שנעשה עכשיו?" שאלה נטע.
"נמשיך לשתוק ולא לאכול. ולנשוך כל מי שמתקרב והם ימשיכו למלא
אותנו בסמים", אמר אורי, "נראה מתי הם יישברו."

"אני יודע שכולכם עובדים עלינו", אמר הרופא, "אני מבין שאתם
כועסים אבל זאת לא הדרך להתמודד עם הבעיות שלכם." לא הייתה
תשובה. "ויש לי הוכחה. שמנו לשרון מכשיר הקלטה בסתימה". אף ילד
לא זז. הם רק המשיכו לשכב ולנעוץ את העיניים בתקרה או בקיר, או
שהראש שלהם היה מתחת לשמיכה. "הבאתי לכם עיתונים. אתם
מפורסמים, זה מה שרציתם?" שאל הרופא. הוא הראה להם את הכתבות
בעיתון שהיו עליהם, אבל לא נראה שזה מעניין אותם. "ואני חושב
שאני יודע מה המקור שלכם. קחו אותו." שני מאבטחים נכנסו ולקחו
את אורי. "אורי עובר חדר", אמר הרופא, "נראה איך תסתדרו בלי
המנהיג של המרד שלכם." אורי נראה כאילו לא אכפת לו איפה הוא
יהיה, והוא אפילו לא ניסה לנשוך. וכל הילדים האחרים נראו כאילו
זה לא ישנה להם אם אורי יהיה איתם או בחדר אחר. "ממזרים
קשוחים!" חשב לעצמו הרופא, "אתם לא קולטים שעליתי על ה"תכנית"
שלכם? אז תפסיקו לשחק אותה, או שנכניס את כולכם למוסד סגור!"
לא היה נראה שמשנה להם איפה הם יהיו כל עוד יש שם מיטה.

כל הכיתה הזאת היו במגמת תיאטרון? חשב הרופא.

הם עשו שיחה עם ההורים והשמיעו להם את ההקלטה. חלק מההורים
פרצו בדמעות, חלק האדימו מכעס וחלק בכלל לא הצליחו לקלוט מה
היה שם. "בזמן האחרון שרון הולכת הרבה לשירותים", אמר הרופא.
"אז אתה מנסה להגיד שהילדים הארורים רק עושים את עצמם כדי לקבל
חופש מבית ספר, ושלכולם יש נטיות להתאבדות ולאלימות? זה הדבר
הכי מטורף ששמעתי!" צעק אבא של יניב.
"אבל ההוכחה מונחת כאן!" הצביע הרופא על הטייפ.
"והבן שלי הוא המנהיג של הטירוף הזה?" שאלה אמא של אורי.
"אני לא יודע, זה נראה כאילו הוא היה המנהיג, אבל הם מסתדרים
טוב מאוד בלעדיו. אני חושב שצריך לשים כל אחד מהם במוסד אחר,
שלא יהיו ביחד, כי לפי ההקלטה חשוב להם להיות ביחד. אבל אני
פוחד שאם הם יהיו במצב כזה זה יגביר להם את נטיות ההתאבדות."
"אבל זה מטורף!" צעק הורה, "הם החליטו ביחד "בואו נפסיק לקום
מהמיטה" ביום בהיר אחד?"
"לא, אבל אני חושב שמאז ששמנו אותם ביחד הם התחילו לשתף פעולה,
כי כמו שאתה רואה, קודם הם דיברו ורק פתאום לא."
"זה הדבר הכי משוגע ששמעתי", אמר אמא אחת, "למה? למה דווקא
הילדים שלנו?" היא קברה את פניה בידה ובעלה חיבק אותה וניסה
להרגיע אותה.
"אז אתם חושבים שכדאי לנסות את עניין המוסדות הנפרדים? אני
פשוט חושש שהם ינסו להתאבד אם הם יהיו לבד. או שנחזיר חלק
הביתה? אולי בבית הם לא ינסו להתאבד?"
ההורים הסכימו לקחת את הסיכון ולקחת את הילדים בחזרה הביתה
(חוץ מיוני) ולהרחיק כל כלי חד או כדורים מהילדים.

אבל קרה דבר מדאיג. הילדים סירבו לאכול, ואפילו לשתות, והם גם
לא קמו להשתין, אלא השתינו במיטה, ולא דיברו, רק צעקו לפעמים.
ובסוף החזירו אותם לאותו בית חולים כדי להאכיל אותם בכוח.

"הם פשוט עצלנים ולדעתי צריך להתעלם מהם פשוט, ושיפסיקו עם
זה!" אמר ההורה הנאצי, "בכלל, מה המסר האידיוטי שהם מנסים
להעביר? כשאנחנו היינו ילדים אם רצינו להעביר מסר זה היה
בחיבור לכיתה."

יוני כבר חזר אל הילדים, והם מאוד שמחו לראות אותו, והיו מאוד
גאים בו.

"יש אולי איזה אליל נוער שבגללו הם מתנהגים ככה?"
"לא נראה לי, ילדים שלא מעניין אותם שום דבר לא מתעניינים
אפילו באלילי נוער."

המצב של שרון דווקא השתפר. היא התחילה לדבר עם הרופאים ולצאת
מהמיטה ולהסתובב במחלקה. היא הייתה אוכלת ומדברת עם החולים
האחרים, ואמרה שהיא רוצה לחזור הביתה. הרופאים החזירו אותה
הביתה, אבל היא לא הלכה לבית הספר כי כל שאר הכיתה שלה היתה
בבית חולים.

"את חושבת שאנחנו לא יודעים למה פתאום את בריאה?" שאלה אותה
אמא שלה.
"את רק מקריבה את עצמך, כדי שלא יאזינו לילדים האחרים. אבל זה
אבוד כי התקינו מכשירי ציטוט בכל החדר".
"לא נכון, מצאנו אותם ותלשנו אותם", אמרה שרון. "תעביר לי את
הרוטב בבקשה, לא אכלתי פסטה כבר המון זמן".
"מה זה בכלל המשחק הטיפשי הזה שאתם משחקים?"
"אולי אם לא הייתם מזלזלים בנו הייתם מבינים. אם לא הייתם
אומרים כל הזמן שזה טיפשי."
"אנחנו לא אומרים שזה טיפשי", אמרה אמא שלה, "תסבירי לנו".
"אתם לא רוצים להקשיב, אין טעם שאני אדבר איתכם." היא אמרה
והמשיכה לאכול.
"החלטתם על זה כולכם ביחד?" שאל האבא.
"זה לא מה שחשוב", היא אמרה, "אם תשאל את השאלות הנכונות תקבל
תשובות. אני רוצה מהאננס."
"איך את יכולה לאכול כל כך הרבה כשהחברים שלך בצום?" שאל
האבא.
"אם ככה אתה רואה את זה אז אתה בכלל לא מבין."
"את לא מבינה שזה לא משחק? זה עניין רציני."
"גם אנחנו רציניים. או שאתם צריכים כל פעם הוכחה לזה? אני
יכולה לחתוך ורידים גם בבית, אם אתם חושבים שאנחנו לא
רציניים."
"אבל מה אתם רוצים?" שאל האבא בתסכול, "אנחנו מוכנים להקשיב
למה שאתם רוצים, בלי שתצטרכו לחתוך ורידים בשביל זה."
"אבל אבא, אנחנו לא דורשים דברים", היא אמרה, "אתה וכולכם
חושבים כל כך אחרת, שלעולם לא תוכלו להבין."

הרבה עיתונאים רצו לראיין את שרון, אבל היא לא הסכימה לדבר
איתם.

"נראה לי שזה שהמצב של הבת שלך משתפר רק אומר שהם עושים מין
מרד כלשהו, בטח נגד בית ספר, ושבעצם הם יכולים להיות בסדר
גמור. אולי אנחנו צריכים להגיע איתם לפשרה."

התקוות של ההורים התבדו כששרון קפצה מהגג. היא הייתה עולה בזמן
האחרון לצייר הרבה על הגג. אף אחד לא חשד בכלום. היא ציירה
בעיקר עננים וציפורים, וההורים שלה חשבו שהמצב משתפר.
"אני חושבת", אמרה אמא שלה, שעדיין הייתה מזועזעת, "שהיא לא
יצאה מבית החולים כדי שהילדים יוכלו לתכנן תכניות בלי שאף אחד
ישמע. היא ידעה שזה מה שנחשוב והשתמשה בזה כתירוץ בשביל ללכת,
כדי שהיא תוכל..." היא לא יכלה להמשיך.

"מה קורה לנוער של ימינו?" תהה אחד ההורים. "האם הם משתגעים או
שזה כל העולם שמשתגע?"

"אני חושב שטעיתי", אמר הרופא, "הם לא שפויים, בכלל לא שפויים.
הם לא דורשים כלום, כי הם לא מאמינים שיש סיכוי שאיכשהו המצב
יהיה יותר טוב. המרד שלהם הוא בעולם אבל בלי תקווה לשינוי. הם
רוצים לעזוב את העולם הזה, ואם לא נמצא להם משהו טוב, הם
יתאבדו."
"שמענו אותם מדברים, והם אמרו שכל אחד צריך להתאבד מתי שהוא
חושב שהגיע הרגע הנכון בשבילו, אם בכלל. האם בכלל הזה הוא דבר
טוב, כי זה נותן אפשרות שיש ילדים שלא רוצים להתאבד. אבל נראה
לי שהם מרגישים שיש להם מין חובה כזאת לעזור לחברים שלהם
להתאבד. זה ממש משונה."
"הם פסיכים. הם נפלו על הראש. אני מאשים את הטלוויזיה."
"תמיד אתה מאשים את הטלוויזיה. הם ילדים שלא רואים טלוויזיה."
"התרופות לא עוזרות?"
"זה לא ייאמן. התרופות הרגילות והמיוחדות לא מצליחות לשפר את
מצב הרוח שלהם."
"אני מציע טיפול במריחואנה."
"אתה מטורף."
"מה עוד נשאר לנו לעשות?"
"טוב, אפשר לנסות..."

הילדים אמנם מאוד שמחו לקבל מריחואנה, חינם ובלי לפחד מהמשטרה.
אבל מצב הרוח שלהם לא השתפר. אף אחד כבר לא ידע מה לעשות. אחרי
שהחרימו להם את כל המכשירים החדים הם שברו את החלון וניסו
לחתוך את הורידים עם זכוכית. ואז קשרו אותם למיטה. הם התחילו
לבכות כל הזמן והם ישנו אפילו יותר. המצב שלהם התדרדר מאוד.
כשהרופאים שאלו אותם מה קרה, הם היו עונים להם שהם רוצים להיות
עם ארז ועם שרון, ושהם רעים שהם לא נותנים להם. כשהרופאים אמרו
שהם מנסים לעזור, הם התפקעו מצחוק.

"אני חושב שהילדים איבדו את האמון שלהם בנו. הם כבר לא חושבים
שאנחנו יכולים לסדר הכל."
"אולי מישהו יכול להסביר לי  למה זה קרה לילדים שבכיתה הזאת
דווקא?"
פתאום אמא אחת נזכרה. "היתה ילדה שהתאבדה כשהם היו בני 11",
היא אמרה.
"נכון, מאיה!" נזכר הורה אחד. "מאיה היתה בכיתה הזאת בכיתה ו'
והתאבדה!"
"אבל בהרבה כיתות ילדים התאבדו וזה לא קרה."
"טוב, אבל אנחנו חייבים להוציא אותם מזה, איכשהו, זה החיים של
הילדים שלנו."

"טוב. אנחנו יכולים להתאבד. למה שרק לגיל שלהם יהיה את הזכות
להיות אובדניים. הם מנסים להתאבד כל היום ואנחנו שומרים על זה
שיהיה לנו בית ואוכל, הם יודעים שכשזה יעבור להם יהיה להם פה
בית ואנחנו נדאג להם. אז למה שאנחנו כבר לא נגמור עם זה ודי
בעצמנו? זה מהלך שהם לא ציפו לו. למה שרק הם יעשו שביתה? אנחנו
יכולים להפסיק לעבוד ולהפסיק לאכול, שהם ידאגו לנו פעם אחת.
נמאס לי מהם, חבורה של ילדים מפונקים, לא הגיע הזמן שהם
יתבגרו?"

"זה יכול לעבוד. נביים נסיונות התאבדות של כמה הורים", אמר
הרופא הראשי.

"שניכם מטורפים!" צעקו כמה הורים.

"למישהו יש רעיון יותר טוב?"

ואכן זה הצליח. תאמינו או לא. הרופאים ביימו נסיונות התאבדות
של כמה הורים. והילדים של ההורים האלה נהיו פתאום מאוד גאים
בהורים. הם הלכו לבקר אותם בבית חולים. ונורא התרגשו לראות
שההורים שלהם גם מגניבים.

לבסוף הילדים נרגעו ונראו מאושרים. הם באו ועזרו להורים שלהם.
ואמרו להם שהם לא חושבים שהם לקחו את זה כל כך קשה. וככה יצאו
החוצה בערך חצי מהילדים. כי ביימו נסיונות התאבדות של חצי
מההורים. הרופא קיווה שהילדים שיצאו ישכנעו את הילדים שנשארו
שיקומו מהמיטה ויפסיקו להיות אובדניים. הילדים בינתיים חזרו
לבית הספר והמורים ניסו להיות מאוד עדינים איתם. אבל בעצם
הילדים עבדו על כולם, וכל הילדים שיצאו בלי יוצא מהכלל התאבדו
ביחד.

אף אחד לא תיאר לעצמו.

כיום הילדים האחרים מוחזקים בבתי משוגעים. אפילו שהם טוענים
כבר שנים (היום הם בני 29) שהם בריאים לגמרי ושזה היה רק משבר
של גיל ההתבגרות ושהם לא ינסו יותר להתאבד. אף אחד כבר לא
מאמין להם כי הם ניסו לשחרר את איתי כשהוא היה בן 27 והוא ישר
רץ לכביש ונדרס. הוא היה עוד חי כשהם הגיעו אליו ומילותיו
האחרונות היו "עבדתי עליכם".