"הרבה אנשים קוראים לעצמם סופרים כשבעצם, כל מה שיש להם זה
רעיון. כולם חושבים שסיפור יוצא בעצם מ, אלא מה, סיפור. יש לך
רעיון לעלילה ואם במקרה יש לידך דף ועט אתה יכול ליצור אמנות.
זוהי הטעות הראשונה בקרב רוב סופרי ימינו. סיפור טוב מתחיל
משורת פתיחה טובה ושורת סיכום טובה, האמצע כבר יחבר בין
השניים".
נשמתי לרווחה והנחתי את עפרוני על השולחן (תמיד העדפתי לכתוב
עם עפרון). סוף סוף הרגשתי טוב עם הפסקה הראשונה של העבודה שלי
לשעור כתיבה יוצרת, עבודה שאמורה להמשך שבעה עמודים לפחות.
כשהמורה אמר לנו לכתוב על כתיבת סיפורים, ישר חשבתי על כמויות
המחקר שאאלץ לעשות על הסופרים הגדולים בהיסטוריה. ובכן, המחקר
נעשה, העבודה נכתבה ותחושת הריקנות שבתוכי גברה. כבר חצי שנה
שלא כתבתי שום דבר עם נשמה. מאז שהכרתי אותו, הוא שהוציא אותי
מדעתי והחזיר אותי לשפיות בלי לנסות.
מאז ומתמיד הייתי חביב הבנות, הכדורסלן הטוב ביותר בכל קבוצה
שהייתי בה והילד המצטיין בכל המקצועות. והוא! חנון כחוש עם
שיניים מוזרות שהייתה לו אובססיה ל-DND. אני מודה שבהתחלה
שיתפתי פעולה עם הבדיחות עליו אבל אז הוא בא לשיעור הכתיבה
היוצרת שלי. כשהוא עבר לכאן לא יכולתי לדמיין אותו עושה דבר
כזה, אבל בעצם גם אף אחד לא יודע שאני עושה את זה. אז אתם
מבינים? היה לי אינטרס להתחבב עליו. הרי לא רציתי שהוא יתחיל
לפרסם את החולשה שלי לעפרונות ברחבי בית הספר. מהר מאוד גיליתי
שהוא סבל יותר מדי בחייו בשביל לפגוע במישהו אחר.
זה התחיל בשיעור השלישי שלו שם בערך. שמו אותנו בזוגות ואמרו
לנו לבחור חלק אחד בפנים של בן הזוג ולכתוב עליו סיפור. כפי
שאני בטוח שהבנתם (הרי זה היה סיפור חסר פואנטה אם לא כך היה
קורה) שמו אותי אתו. בחרתי את האף שלו שהיה בעל מימדים
מושלמים. הוא בחר את שפתותיי. ישבנו בשקט עם דפינו במשך רבע
שעה לפחות עד שלבסוף (אחרי שהוא נראה כאילו שהוא אוגר את כל
האומץ שבו) הוא אמר "שמי אוהד, ושמך?" "שמי יניב." "אתה בכתה
שלי, נכון?" הוא שאל כאילו שלא ידע את התשובה. "כן", אמרתי.
חשבתי שהשיחה מתה אבל פתאום קיבלתי דחף לפתח אתו ידידות, הוא
נראה כאילו שהיה צריך את זה. אז התחלתי לשאול איך הוא הגיע
לירושלים ולמה, איך הוא הגיע לכתיבה יוצרת ועוד מיליון שאלות
שבשבילי ובשביל כל בן אדם נורמלי אחר נראו כמו שאלות סתמיות
וחסרות משמעות, אך בשבילו נראו כמו ישועה. ממה, אינני יודע.
אני חייב להודות שתשובותיו הפתיעו אותי. הוא לא נראה לי כמו
אחד שיכול לשאת הרבה, אך הסתבר שהוא עבר לירושלים עם אחותו שרק
לפני שלושה חודשים השתחררה מהצבא. לפני שהיא סיימה הוא גר עם
סבתו כיוון שאביו הכה את אמו והלך לכלא, אמו התאבדה. הוא אמר
את כל זה בלי מאמץ ועם מה שנראה לי כמו תחושה גוברת של שחרור,
ולא הסיר את עיניו מעיניי לרגע.
אני מצטער אם הסיפור הזה נשמע כמו דרמה אמריקאית ממוצעת אבל לא
כל יום קורה לי דבר כזה ואני חייב לספר על זה איכשהו.
מאותו יום רכשתי אליו יותר ויותר כבוד. התסבר שהוא בעצם מאוד
מוכשר בכתיבה וגם לא רע בכדורסל. כן, אני, הילד המושלם,
התחברתי אליו, אוהד, החנון הגדול בעולם.
פעם אחת אפילו בחרנו לעשות עבודה בהיסטוריה ביחד. הוא בא אליי
פעמים רבות אחרי שעות הלימודים ואף פעם לא ראיתי מישהו מעריך
את האוכל של אמא שלי כמו שהוא העריך אותו.
גם אני הייתי אצלו פעם אבל זאת לא הייתה חוויה נעימה. נכנסנו
לדירה ומצאנו את אחותו במצב אינטימי עם איזה איש שנראה כאילו
שיכל להיות אבא שלה. מאוחר יותר אוהד הסביר לי שזאת בדיוק
הבעיה. אחותו, מיכל, באמת יוצאת רק עם גברים מבוגרים ממנה
בהרבה, הוא חשב שהם תחליף בשבילה, הוכחה שלא כל הגברים
המבוגרים בעולם הם נבלות.
לפני חצי שנה בערך, בשעת חלון שלנו בשישי בבוקר, נכנסתי לכתה
וראיתי ארבעה בנים עומדים סביב ילד חמישי שהחזיק מחברת
וצוחקים. ידעתי שזה לא יכול להיות טוב כשראיתי את אוהד עומד
לידם עם מבט נבוך וידיים לצידי גופו באופן שהעיד על ויתור.
"יניב! אתה חייב לראות את זה! נראה לי שהוא כותב עליך!" צעק
הילד האמצעי. אוהד הסתכל עליי והתחנן במבטו שלא אקשיב להם.
רצתי אל הילד האמצעי, יהודה שמו, חטפתי את המחברת מידיו ואמרתי
"אתה כזה ילד קטן אם אתה לא יכול להעריך כזאת כתיבה טובה".
יהודה עמד שם המום לרגע, והתחיל לצחוק שוב.
נתתי לאוהד את מחברתו ואמרתי "גם אני כותב עליך". הוא חייך
אליי חיוך יודע שכזה, כאילו שהכל בסדר בעולם פתאום, ברח מהכיתה
ולא חזר כל היום.
אחרי בית הספר חשבתי שאלך לביתו לראות אם הוא בסדר. צלצלתי
בפעמון ארבע פעמים ולא הייתה תשובה, אבל הטלוויזיה נשמעה מבחוץ
אז הנחתי שהם פשוט לא שמעו אותי ונכנסתי פנימה. הטלוויזיה
הייתה פתוחה על MTV בתכנית Jackass. אוהד לא היה בסלון, גם לא
מיכל. שמעתי ברז פתוח מהשירותים והדלת הייתה פתוחה אז נכנסתי.
אתם תאלצו לסלוח לי על התפנית הבאה, אני מבין שהיא מסוג
התפניות הברורות האלה. אינני יכול לכתוב משהו אחר, ככה זה
סיפורים מהחיים.
שם הוא ישב, והוא מעולם לא נראה רגוע יותר מברגע ההוא. הוא היה
לבן וזהר כולו, כמו מלאך. הדם שלו נראה כמו יין בתוך המים
בכיור וזרועותיו נגמרו באופן שנראה כמעט טבעי בתוך המים.
עמדתי שם במשך 20 דקות לפחות, ואז מיכל חזרה הביתה. גם היא לא
צעקה, היא נראתה כאילו שהיא ידעה שזה הולך לקרות. עמדנו שם עוד
קצת זמן עד שאמרתי "כדאי להזמין אמבולנס". היא הסתכלה עליי
במבט שואל ואמרה "אני לא חושבת שאפשר להציל אותו". בכל מקרה
הזמנו אמבולנס והלכתי הביתה.
לא הייתי בלוויה שלו ולא ביקרתי את מיכל בשבעה. לא עשיתי שום
דבר בעצם בחודש הראשון אחרי מה שקרה. אחרי זה התחלתי לחזור
לחיים לאט לאט. תמיד חשבתי שכשדברים כאלה קורים הכתיבה היא כל
כך טבעית ועמוקה, אבל כל כך פחדתי לחשוף את עצמי. גם המורה
בכתיבה יוצרת שם לב. רק הוא באמת הבין את החיבור שלי עם אוהד,
אבל הוא לפחות לא ניסה להוציא ממני שיחות נפש כמו אמא ויועצת
בית הספר. הוא אמר שהכל בא בזמן הנכון.
וכאן אנחנו חוזרים לתחילת הסיפור שלי, אחרי כתיבת העבודה על
כתיבת סיפורים, הדבר הכי ריק מרגש שאי פעם כתבתי. כשסיימתי את
העבודה שנאתי את עצמי כל כך, ידעתי כמה אוהד היה מתאכזב. יצאתי
לטייל ומצאתי את עצמי מחוץ לביתו, אז עליתי לקומה השלישית
וצלצלתי בפעמון. שוב, לא היה נראה לי שמיכל הופתעה במיוחד
כשראתה אותי עומד שם. היא פשוט חייכה ושאלה אם אני רוצה להכנס.
אמרתי שאני לא יודע אז היא אמרה שלפני שאני הולך אני צריך לקחת
את המכתב שלי, כי באמת חבל שהוא יושב שם כבר כל כך הרבה זמן.
היא נעלמה לתוך הבית לרגע וחזרה עם מעטפה לבנה קטנטנה שהיה
כתוב עליה את שמי. בידיים רועדות לקחתי את המעטפה ורצתי משם
כמו שלא רצתי באף תחרות, אימון או משחק. רצתי עד לבית הספר
וישבתי בחוץ (הוא כבר היה סגור) כדי לקרוא את המכתב שלי.

יניב,
אני לא רוצה שתרגיש רע בגלל מה שקרה, זה היה קורה בכל מקרה.
אני לא יודע איך להודות לך על שהגנת עליי ככה, אף פעם לא עשו
משהו כזה בשבילי. בכל מקרה, תודה. אם יש שני דברים בעולם הזה
שאני מרגיש אתם טוב זה היחסים שלי אתך ועם מיכל. הדבר היחיד
שאני מתחרט עליו זה שלא עברתי לירושלים מוקדם יותר. תודה שהצלת
אותי.
שלך תמיד,
אוהד.

ושוב, רצתי, אבל הפעם עם מטרה. רצתי הביתה, הוצאתי מחברת
ועפרון וכתבתי את הפסקה הראשונה בעבודה שלי. זוכרים שאמרתי שכל
מה שצריך בשביל לכתוב סיפור זה פתיחה טובה ומשפט מחץ בסוף? אני
הייתי הפתיחה, אוהד משפט המחץ וכל השאר בינינו פשוט קרה, כמו
בכל סיפור טוב. אני, כמוהו, מתחרט רק על דבר אחד, וזה שלא
ראיתי אותו קודם. אני שונא את זה שאני לא רואה דברים לפעמים
פשוט כי יותר קל ככה.
זה לא יקרה יותר.