ופתאום נחתה עלי מן מלנכוליה ועצב ודמעות של התמכרות
ואני שואלת את עצמי למה אין אמת מוחלטת,
כי אני כל כך רוצה לדעת איפה סוף המערה, הקצה עם האור
איפה שזורמים מים ופורצים כמו מעיין
כחול ועשיר וגואה
חם וקר וצוחק ובוכה
אני כל כך רוצה לדעת איפה אתה, כל כך רוצה
לראות אותך בתוך עיניים של מישהו
סתם מישהו
לדעת שאתה קיים
ואם אני אראה את זה בעיניים, אני אדע
אני כל כך אדע.
כי בתוך העיניים זורמים מיליוני מעיינות ונהרות ואגמים
מציפים את עמקי הרגש ואפילו את הררי המחשבה
לא נותנים לעצמם להתייבש
המון המון נהרות של מים מתנפצים
וזה רק בתוך העיניים
וזה לא משנה אם הן כחולות או חומות או ירוקות
הן יכולות להיות בכל צבע
כי השמש שולחת קרניים
שנשברות על זרמי המים ויוצרות אינסוף קשתות מושלמות
צבעים נדירים.
ואם אני רק אראה את זה בתוך עיניים של מישהו
אני אדע שאתה שם,
ולא יכאב לי כל כך בדיוק במרכז הגוף,
במין חלל כזה שהוא לא שום איבר,
פשוט אמצע
ריק
אולי זו פשוט הנפש שלי
כדור של רוח כהה שמסתובבת במעגלים
והכל מתחיל שם ונגמר שם
כל הכחול והשקוף
והאור
ובלי הריק הזה שום דבר לא היה
אבל, אם אני אחפון את הריק בכף ידי, ואזרוק אותו לאוויר
אנשים וחפצים וחיות ירגישו
את הטיפות של הנפש שלי שהשפריצו עליהם
וזו תהיה מן הרגשה כתומה כהה כזאת, חמה-פושרת
יהיה להם קצת קשה להבין בהתחלה מה זה
אבל בסוף הם יבינו שפיזרתי עליהם רסיסי קשתות,
כל הצבעים שהתחברו ביחד, והפכו ללבן אחד נקי וריק
והריק הפך לשחור, לאין צבע, לבועה מתערבבת,
לחלומות מרוכזים במינון גבוה מדי
שזה עושה כואב.



השיר שכתבתי עליך שנתיים ו-23 ימים לפני שנפגשנו.
24.11.2001